תן בראש

אנדי ווד לא שרד. הילד הצבעוני של סיאטל, עם השיער הבלונדיני הגולש והעיניים החודרות נפרד מהעולם כשהוא רק בן 24. ווד המסכן, כמו הרבה כוכבי רוק לפניו ואחריו, צלל עמוק לתוך קלישאת הרוק'נרול ומנת יתר של הרואין לקחה את נשמתו, כמה ימים לפני שאמור היה לצאת אלבום הבכורה של להקתו, "Mother Love Bone". חברי הלהקה היו הרוסים, הבסיסט ג'ף אמנט והגיטריסט סטון גוסארד היו בטוחים שעם מותו של ווד, הם לא רק איבדו חבר קרוב אלא גם את הסיכוי היחיד שהיה להם להצליח. אמנט וגוסארד ניסו להתגבר. היו יוצאים יחד לטיולי אופניים ארוכים, שותים הרבה קפה ומדברים על הכל מלבד על האפשרות להיות יחד בלהקה.

אבל גוסארד לא יכול היה לשים סוף למוזיקה. הגיטריסט והכותב המוכשר החל לנגן עם גיטריסט אחר מסצנת הרוק והפאנק של סיאטל של סוף שנות השמונים, בשם מייק מקריידי. קטע אחר קטע, ריף אחרי ריף, השניים הרכיבו מנגינות חדשות שבדיעבד יעצבו להם את חייהם. זמן לא רב חלף וגוסארד עשה את הצעד המתבקש, הוא ניגש לאמנט ושאל אותו אם היה רוצה להצטרף להרכב החדש. זה היה הזמן להתחיל מחדש ולהתגבר על לכתו של ווד. עכשיו היה חסר רק הזמר.

"קרייזי אדי" והבנים מסיאטל 

קראו לו "קרייזי אדי", טיפוס קצת ביישן, בעל קול אדיר וביומיום עבד למחייתו במשמרות לילה בתחנת דלק. ג'ק איירונס ("רד הוט צ'ילי פפרס", "אילוון"), מי שיהפוך בעתיד למתופף הלהקה, היה זה שהמליץ לאמנט, גוסארד ומייקרדי על הגולש מסן דייגו. לאדי וודר נשלחה קלטת עם השירים האינסטרומנטלים שהקליטו השלושה עם מאט קמרון, אז מתופף הלהקה השכנה, "סאונדגרדן" ובעתיד מתופף "פרל ג'אם" (עד היום).

ליבו של וודר נשבה והוא שלח להם בחזרה קלטת חדשה בה הוא שר את המילים שכתב על המנגינות שלהם. אחרי שאמנט קיבל את הקלטת מוודר והקשיב לה, הוא פנה למקריידי ואמר: "מייק, נראה לי שאתה צריך לשמוע את זה". כך התחיל הגל הענק והסוחף של "פרל ג'אם", הריחוף באוויר בין שיר לשיר, בין הופעה אימתנית אחת לשנייה והשינוי המשמעותי בהיסטורית הרוק של ימינו.

אין פה שום דבר מיסתורי

18 שנים חלפו מאז יצא האלבום הראשון של הלהקה, "Ten". אלבום שכבר זכה לכל סופרלטיב אפשרי. אמנם "נירוונה" היתה זו שסללה את הצלחת להקות הגראנג' מסיטאל בתחילת שנות התשעים, אבל "Ten" היה התמונה המייצגת, האיכותית והמרגשת ביותר של הסצנה, וכל שיר ושיר באלבום נשאר לעד עם המאזין.

בימים אלה החליטו חברי הלהקה להוציא את האלבום מחדש. למה דווקא עכשיו? אין באמת סיבה רשמית ומיוחדת, פשוט החברים מסיאטל אף פעם לא באמת היו מרוצים מהסאונד העמוס של האלבום ומזה זמן רב שהם רוצים לשמוע את האלבום המופתי שלהם קצת אחרת, בלי צלילי הריוורב שמשתלטים על השירים שמדי פעם מתפזרים להם בחלל הסאונד.

אדי תלוי על הברזלים

למרות שהאלבום נמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, ובכל שבוע מישהו אחר בעולם מגלה אותו מחדש, הזווית החדשה היתה חיונית עבורם. לאולפן נכנס ולמשימה יצא ברנדון אובריין, מפיק וטכנאי העל, מי שהפיק עד היום אלבומים רבים של הלהקה. אובריין התיישב על הקונסולה ומיקסס את השירים מחדש ואפשר בהחלט לשמוע את השוני. הצלילים חדים יותר, מאורגנים יותר ולא הולכים לאיבוד אחד בתוך השני.

כשהכל היה מוכן, הלהקה אמרה לעצמה שאם כבר מוציאים מחדש, אז כמו בכל דבר שעשתה עד היום, צריך ללכת עד הסוף. השבוע יצא מארז שכולל את האלבום המקורי, הגרסה החדשה, שישה שירי בוטלג יפיפיים שהוקלטו באותה התקופה ומעולם לא נכנסו לאלבומים רשמיים ואת הופעת האנפלגד המפורסמת שלהם מ-92'. במשך שנים הסתובבה ההופעה הזו בצורות שונות אצל מעריצי הלהקה, עכשיו סוף סוף יש להם עותק רשמי ביד.

כבר בתחילת האלבום, בשיר "Once", פתיח כלי ההקשה נשמע חד יותר. הגיטרות של גוסארד ומקריידי נפוחות וקולו של וודר צלול וישיר. השיר הזה בהחלט לא נשמע כמו שיר שהוקלט ב-91'. הסאונד הכולל הוא קצת עתידני יותר, מעודכן ורלוונטי. כך זה נמשך לאורך כל השירים. ב-"Alive" ההמנוני, אולי השיר המפורסם והמייצג ביותר של הלהקה, אפשר לשמוע פתאום בבתים את הגיטרות האקוסטיות חזקות ודומיננטיות הרבה יותר.

עבור מעריצי האלבום הפנאטים, אלה שמכירים כל פיפס בכל שיר, מדובר במסע מחודש. זה לא בכל יום שאפשר להקשיב לאלבום קלאסי שכזה ולחוות אותו קצת אחרת. אמנם זה לא מרגיש כמו אותה הפעם הראשונה וגם לא כמו אלבום חדש לגמרי, אבל השירים בהחלט מביאים איתם חיוכים חדשים ורגשות שקצת דעכו עם השנים.

"פרל ג'אם". לא מתפשרים, לא מוכרים את עצמם

"כמובן שהלהקה מאוד אוהבת וגאה באלבום הראשון שלה", אמר באחרונה המפיק אובריין והסביר על הגרסה החדשה, "אבל עם השנים הם לא היו ממש מרוצים מהתוצאה הכללית. עכשיו נוצרה האפשרות לגשת לאלבום ממקום אחר. אין פה שום דבר מסתורי, רק צלילים ישירים יותר וקצת יותר לתוך הפנים שלך".

שטים עם הלב

העובדה שהלהקה החליטה להוציא את המהודרה הזו עכשיו, ללא שום צורך לקדם אלבום חדש, ללא חגיגות יום הולדת לאלבומים כמו שחברות תקליטים אוהבות לעשות, מוכיחה כמה חשובים לה המעריצים שלה שממשיכים ללוות אותה ממקום למקום ומשלב לשלב.

18 שנה אחרי אותה יצירת מופת ו"פרל ג'אם" הפכה לאחד העופות הנדירים

ביותר בהיסטורית הרוקנ'רול. אם נפנה רגע להגדרות מוזיקליות צרות, הלהקה לא "התקלקלה" לא "התמסחרה" ולא שינתה את הכיוון. אולי עם הזמן נוצרה סביבה תדמית קצת קשוחה של להקה שלא מרבה לשתף פעולה עם עיתונאים, ראיונות וקמפיינים שיווקיים, אבל המעריצים האמיתיים יודעים שזו אינה קשיחות, אלא הלב שלהם שלא מרשה להם למכור את עצמם בקלות.

"אני יודע שחברת התקליטים היתה מאוד רוצה לעשות קמפיין יחסי ציבור גדול סביב האלבום. ממש חגיגת שיווק", אמר פעם וודר בראיון, "אבל אני לא יכול לסבול את זה. רק המחשבה גורמת לי להרגיש חולה".

18 שנים אחרי, "פרל ג'אם" הצליחה לכתוב ולבצע אלבומי רוק מקסימים. היא שטה לה בדרכים ושוחה לכיוונים שונים ולא פעם אחת, בכל השנים האלה, הלכה לאיבוד או נעלמה, ובניגוד לשאר חברותיה לז'אנר ("סאונדגרדן", "אליס אין צ'יינס" ו"נירוונה"), היא גם עדיין בחיים.

לכבוד ההוצאה החדשה, אור ברנע יגיש היום (ו') מרתון "פרל ג'אם" מ-18:00-22:00 ברדיו תל-אביב 102FM.