מסוריה עד סודן: לוקחים את הגורל בידיים

כ-1,200 קילומטרים מפרידים בין בסיסי חיל-האוויר בארץ לאזור פורט-סודן - שעתיים ומשהו טיסה לכל כיוון במטוס קרב. מעל ים סוף, אפשר להגיע לשם בהסתר מבלי לסבך ולהביך את מצרים או גורמים ערבים אחרים. סביר אמנם שפעולה אווירית שכזאת - אם אכן בוצעה על-ידי ישראל - כרוכה בסיכון למטוסים, למשל: האפשרות שייחשפו על-ידי מ"כמים של מדינות השוכנות לחופי ים סוף, ושייעשה ניסיון ליירטם. המרחק גם מצריך כנראה תדלוק באוויר ומטוסים שיחפו על הכוח המבצע, בעת שהוא עושה את דרכו למטרה וממנה. ועם זאת, כפי שכבר הוכח במקרים אחרים, זה לא מבצע מסובך מדי עבור חיל-האוויר הישראלי.

אבל פעולה אווירית שכזאת היא מתוחכמת ומסובכת מאוד מבחינה מודיעינית: לא רק שצריך לוודא שהשיירה המותקפת אכן מובילה נשק מאיראן לחמאס; צריך גם לדעת במדויק את מיקומה, ולהבדיל בינה לבין עשרות שיירות הנוסעות לאורך החוף הצפוני הסודאני לעיר הנמל, בה כנראה נפרקה הספינה שהביאה נשק איראני.  

אם אמנם צה"ל הוא שהפציץ את השיירה, יש בכך משום הוכחה שלמוסד ולזרועות מודיעין ישראליות אחרות יש יכולות להפיק מידע מדויק וספציפי בזמן אמת על מטרות הרחק משטחה של ישראל ומעבר למעגל המדינות הגובלות בה. גם אם לא התכוון לכך מי שאולי נתן פקודה להפציץ - הוא שיגר בכך מסר לא רק לשלטונות הסודאניים, אלא גם לגורמים אחרים במזרח התיכון ומעבר לו.

ישראל הרשמית אינה מאשרת או מכחישה את המידע על תקיפת חיל-האוויר בסודן. כמו אחרי התקיפה בסוריה, אומר דובר צה"ל לקונית: "אין תגובה". מה שבמקרים מסוימים עשוי להעיד, שאין עשן בלי אש. בכל מקרה, אם יש אמת במידע שמסרו מקורות בפנטגון לכתב רשת סי-בי-אס ובמידע שמסר השר הסודאני באינטרנט, הרי שהתקיפה לא הייתה הפעולה היחידה שננקטה על-ידי ישראל או ביוזמתה נגד נתיבי ההברחה של נשק מאיראן לגורמים הפועלים נגדנו.

בעת מבצע "עופרת יצוקה", ימים אחדים סמוך למועד שבו הותקפה שיירת מבריחי הנשק בסודן, עצרה ספינת מלחמה אמריקנית בים האדום ספינה רוסית, "מנוצ'גורסק". הספינה, הרשומה בקפריסין, הובילה נשק מאיראן לסוריה תוך הפרה ברורה של החלטות האו"ם בעניין סנקציות על טהרן. היא פורקה לבסוף ממטענה בקפריסין. לכאורה, שני מקרים שאינם קשורים זה לזה; אבל בכל זאת ייתכן שיש ביניהם קשר הדוק.

לא על קהיר לבדה

עוד לפני שיצא צה"ל למבצע בעזה, התקבלה בירושלים החלטה אסטרטגית: לא להרשות מצב שבו אחרי המבצע, יוכל חמאס להתחמש ולהתעצם מחדש ללא הפרעה, כפי שעשה - ועושה - חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה. ביסוד החלטה זו עמדה התובנה שהמלחמה בלבנון, למרות הכשלים שנתגלו באופן בו פעלו צה"ל והממשלה, השיגה יעד אסטרטגי מרכזי: הרתעה כלפי חיזבאללה, סוריה ואיראן.

הרתעה זו היא הסיבה לכך שבשנתיים ומשהו האחרונות לא ירה חיזבאללה

 אפילו כדור רובה אחד לעבר ישראל, והארגון מתקשה להוציא פיגועים נגדה. אבל באותה שעה נכשלו ישראל והקהילה הבינלאומית בהשגת יעד מרכזי אחר: מניעת התחמשות והתעצמות של חיזבאללה מחדש. אף שהחלטת מועצת הביטחון 1701 קובעת במפורש כי יש להפסיק את משלוחי הנשק לארגון מסוריה ואיראן, ואף שהאו"ם קבע סידורי ביטחון והקצה כוחות ימיים למטרה זו - הצליחו שתי המדינות לחמש את חיזבאללה מחדש ואף להעצים במאות אחוזים את מאגר הרקטות והטילים שלו.

כדי למנוע מצב דומה אחרי המבצע בעזה, החליטה השלישייה - אולמרט, ברק ולבני - שישראל לא תסתפק בהחלטה של מועצת הביטחון שתאסור אספקת רקטות, חומרי נפץ ואמל"ח לרצועה, וגם לא תסתמך על הבטחות של מצרים לפעול בנחישות בתחום. על פי הצעת מערכת הביטחון, החליטו השלישייה והקבינט שישראל תפעיל בעצמה את כל המנופים המדיניים והצבאיים העומדים לרשותה, כדי לקטוע את אספקת הנשק לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי. אם אפשר - עוד הרבה לפני שמשלוחי הנשק מגיעים לסיני ומשם למנהרות ציר פילדלפי. ביסוד החלטה זו עמדו המודיעין והתובנה שמצרים לבדה, גם אם תעמוד בהבטחותיה, אינה מסוגלת לבלום את זרם ההברחות ב"קצה הצינור".

השלטון המצרי בסיני אינו מסוגל להתגבר על המוטיבציה והחמדנות של הבדואים בחצי האי, של מפעילי המנהרות ושל אנשי הביטחון המצרים, שכולם מפיקים רווחי עתק מההברחות לרצועה. לכן הוחלט בירושלים לנצל את "עופרת יצוקה" ואת המצב המדיני שנוצר בעקבותיו כדי לפעול - ולרתום את הקהילה הבינלאומית לפעולה - נגד משלוחי הנשק, לפני שהוא מגיע לסיני.

שביל ההברחה

מערך האספקה ונתיבי ההברחה הימיים של נשק מאיראן לאזורנו מתחילים בנמלים איראניים במפרץ הפרסי; משם, כדי לטשטש עקבות, עוברות ספינות הנשק, המפליגות בדגלים של מדינות שונות, לנמלים של מדינות מפרץ ערביות - תימן למשל; משם שטות הספינות לים האדום - חלקן עוברות בתעלת סואץ ומנסות לפרוק את מטענן מול חופי עזה, אבל רוב הספינות פורקות את מטענן בנמלים הסודאניים שלחוף הים האדום; משם עוברים המטענים בדרך היבשתית המדברית לגבול מצרים. חלק מהמטענים מועבר בסירות ישירות מחופי סודן לחופי סיני, אבל רוב המטענים הגדולים ממשיכים במשאיות את דרכם לתוך מצרים עד לאזור הדלתא של הנילוס. שם הם נפרקים ומועמסים על ספינות או סירות קטנות, שהמבריחים משיטים לחוף הצפוני של סיני. הבדואים של סיני פורקים את המטענים במעגנים מאולתרים, הפזורים לאורך חוף הים התיכון בסיני, ומשם קצרה הדרך לרפיח ולציר פילדלפי.

הנתיבים הללו מוכרים היטב לגורמי המודיעין בישראל ובמצרים. אבל למרות שירושלים דרשה וקהיר הבטיחה - לא פעלה האחרונה בנחישות לקטוע נתיבים אלה במרחב הריבוני שלה. כתוצאה מכך החליטה כאמור הממשלה בישראל לפעול בכוחות עצמה, ולדרוש סיוע ממדינות המערב וערב התומכות בה. כדי שלא לסכן את השלום עם מצרים (שזה עתה מלאו 30 שנה לחתימתו) וכדי שלא לפגוע בריבונותה, צריך היה לפעול נגד המבריחים לפני שהם מגיעים לטריטוריה מצרית. הוא הדין במדינות ערביות אחרות, תימן למשל, שהן בעלות ברית של המערב. פגיעה בספינות ההברחה בנמלים איראניים לא באה בחשבון מנימוקים אחרים. כך נותרו הים האדום וסודן כמרחבים אפשריים לפעולה.  

הים האדום הוא מים בינלאומיים, ובו ממילא מקיים צי ספינות מלחמה בינלאומי פעולה אינטנסיבית נגד פיראטים מסומליה. כך התאפשר לצי האמריקני ליירט ב-19 בינואר השנה את ספינת הנשק הרוסית, שהובילה נשק מאיראן. זה קרה ימים ספורים אחרי ששרת החוץ ציפי לבני ועמיתתה האמריקנית קונדוליזה רייס חתמו על הסכם, המסדיר פעילות משותפת למניעת הברחות נשק מאיראן לחמאס. להסכם יש נספח סודי, המסדיר את חלוקת העבודה המודיעינית והמבצעית בין שתי המדינות. הסכמים דומים לשיתוף פעולה נגד הברחות נשק לסיני נחתמו בינתיים בין כמה מדינות מערביות. אבל לאתר ספינה בלב ים, לעקוב אחריה ולעלות עליה, כדי לוודא שהיא אכן מבריחה נשק - זו פעולה קשה, המצריכה לא רק מודיעין מהימן אלא גם אמצעים רבים ומבצע מסובך. יתרה מזאת: תפישת אוניה בלב ים כרוכה בסיבוכים משפטיים לאין ספור ועלולה לגרור פעולות תגמול. מכאן שיש הכרח לפעול בקטע נוסף של הברחות הנשק.

סודן היא המקום האידאלי. זו מדינה שכבר עשרות שנים משמשת חממה לטרור המוסלמי הקיצוני. המשטר בצפונה הוא מוסלמי סוני קיצוני; בן לאדן מצא בה מחסה תקופה מסוימת. בקיצור, "מדינה

כושלת" שהשלטון המרכזי בה רופף ואלים, והקהילה הבינלאומית רואה בה מדינה מצורעת. כמעט כמו סומליה שמדרום לה. בדרום סודן רוב האוכלוסיה היא נוצרית ומורדת נגד השלטון (כמו האוכלוסיה בחבל בדרפור הנמצאת במערב סודן). במצב זה יכולים המבריחים לפעול בחופשיות מבלי שהשלטון המרכזי בחרטום - גם אם ידע מה מתרחש בדרום - נוקף אצבע נגדם. אבל מצב כזה הוא חרב פיפיות, שהופך את דרום סודן לכר פעולה נוח וסמוי מהעין לא רק למבריחים ושודדים למיניהם.

מטוסי תובלה של חיל-האוויר הישראלי וספינות חיל-הים כבר פעלו בלי הפרעה בחוף הים האדום של סודן, בעת מבצעי העלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים. התנאים בשטח לא השתנו מאז. מכאן שאם אמנם פעל חיל-האוויר נגד שיירת המבריחים, הוא לא נתקל בבעיות רבות מדי. וייתכן גם שזה אינו המבצע האחרון שעדיין לא שמענו עליו.