100 שנים ללא הפסקה

ב-11 באפריל ימלאו מאה שנה להגרלת המגרשים בשכונת אחוזת בית, הגרעין ההיסטורי של תל אביב. עבור רוב הישראלים והתיירים מחו"ל, מהווה תל אביב את הבירה הבלתי רשמית של חיי הלילה, התרבות, הקולינריה והתיירות האורבנית של ישראל.

האם על כך חשבו מייסדי העיר, וכיצד קרה ש"אחוזת בית", העיר העברית הראשונה, הפכה מ"בית בודד על החול" ל"עיר בלי הפסקה"? הצטרפו אלי למסע אל מאה שנות תיירות בתל אביב - אל חופי הים, הרחובות, בתי המלון, בתי הקפה, חיי הלילה והפנאי של העיר הלבנה.

"עם הגב לים, עם הראש לשם"

חוף הים האטרקטיבי של תל אביב הוא זה שמושך אליה תיירים ומבקרים רבים, אולם תל אביב המקורית בכלל נבנתה בתחילתה כשגבה לים. רק בשנות העשרים, בזכות חזונו של חיים נחמן ביאליק, שהשווה את תל אביב לאודסה שעל שפת הים השחור, גילו את הפוטנציאל הגלום בקירבה לים, שעשוי להופכה לעיר נופש ומרפא.

בשנת 1921 נפתח קזינו גלי אביב למענו אף הוסט רחוב אלנבי אל החוף. באזור הלכו והתרבו בתי הקפה והפנסיונים וקווי הסעות החלו לקשר בין העיר והחוף. ב-1924 נפתחו חוף רחצה (חוף ירושלים של ימינו) מסודר ובתי מרחצאות בסמוך לקזינו. בשנות השלושים הפכו הטיולים לאורך החוף לאחת מפעילויות הפנאי המרכזיות בעיר, בעיקר בקיץ ובסופי שבוע.

בשנת 1936 נבנה נמל תל אביב, בשנת 1939 נהרסו המרחצאות והקזינו ובמקומם הופיעו שירותי חוף עממיים, ובשנות ה-40 נבנתה טיילת שנמשכה מחוף בוגרשוב ועד לחוף גאולה. אלה היו שנות הפריחה של החוף. אבל אז הגיעה מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה אסרו שלטונות המנדט על רחצה בים, וחופי העיר ננטשו והוזנחו. לא זו בלבד, אלא שהעיר המתפתחת הזרימה את השפכים והביוב ישירות לים. התושבים הדירו רגליהם גם מהטיילת וכל האיזור החל מידרדר. בתי הקפה והמלונות הקטנים שלצד הטיילת הפכו לבארים מפוקפקים ומועדונים של מכונות משחק ומשחקי קליעה. מרכזי הבילוי עברו לחלקה הפנימי של העיר.

ההמונים בחוף, 1938 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

רק בשנות ה-70, כשהוקם השפד"ן והביוב הוזרם אליו במקום לים, התאפשר ניקוי החופים והכשרתם מחדש לרחצה. או אז הוקמו שוברי גלים, שגרמו להרחבה ניכרת של חופי הים, חודשו שירותי החוף ושוקמו מבני השירות בחופים.

אחד החופים המיתולוגים של תקופה זו היה חוף שרתון הישן שעיקר פרסומו בא לו מהסרט "מציצים" שצולם בו. החוף, המכונה כיום על שם הסרט, משמש עד היום כחוף המועדף על סלבריטאים. בשנת 1974 נבנתה כיכר אתרים, אחד מ"הפילים הלבנים" שנבנו סמוך לים והחלה בניית הטיילת החדשה על פי תוכניתו של האדריכל יעקב רכטר, וזו הפכה להצלחה מסחררת.

תושבי העיר שבו לבלות בחופי הים ובטיילת שהפכו למקום שוקק אדם. הבארים ובתי ההימורים הוחלפו בבתי קפה ובבתי מלון חדשים. ב-2001 החל פרויקט שיקום הנמל, שהפך עד מהרה למתחם הבילוי החדש של תל אביב.

הטיילת בשנת 1942 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ) 

הטיילת בשנת 1969 (משה מילנר, לע"מ)

"יושבים בבית קפה ומרגישים בתוך בועה"

טרם ייסודה של תל אביב ועד לראשית שנות העשרים פעלו באזור יפו בעיקר בתי קפה ערביים. בשנותיה הראשונות של השכונה תל אביב שימש הקיוסק בשדרות רוטשילד מעין בית קפה. ואז הגיעו העלייה השלישית והרביעית.

עד מהרה נפתחו בעיר בתי קפה "בורגניים" עם השפעה אירופאית ברחובות הרצל, נחלת בנימין ושדרות רוטשילד, שהיו מרכז תרבות ומסחר בשנים ההן. חלקם היו בתי קפה יוקרתיים, כגון "פלטין" ו"גינת השרון", ששכן על גג אליו היו עולים במעלייה וממנו ראו את הים מצד אחד ואת השרון מצד שני. חלקם היו עממיים יותר - כגון קפה איזביצקי, סגל, בר-כוכבא, גדנסקי, הגנה, קרלטון והאחים שור. בתי קפה רבים צצו לאורך חוף הים, כגון בתי הקפה של מלונות סן רמו וריץ וקפה פילץ.

בסוף שנות ה-20 נפתחו בתי קפה שהיוו מקום מפגש ויצירה לאנשי הבוהמה של התקופה – שלונסקי, אלתרמן, אלכסנדר פן, לאה גולדברג, ביאליק, נחום גוטמן, חנה רובינא ואחרים. "שלג לבנון", הנחשב לבית הקפה הראשון של הבוהמה התל אביבית, נפתח כבר ב-1925. בשנת 1932 נפתח קפה רצקי, ששימש כמקום מפגשם של רבים ממשוררי, אמני ובטלני העיר, אך מכולם, רבתה חשיבותו של קפה כסית של חצקל, משכנה של הבוהמה המקומית במשך עשרות שנים.

פריחתם הגדולה של בתי הקפה בתל אביב התרחשה במהלך שנות השלושים ותחילת הארבעים בעקבות העלייה החמישית ותרבות בתי הקפה שהביאו עימם שהשתלבה יפה עם אופי הבילוי התל אביבי דאז שהתנהל ברובו תחת כיפת השמיים. בצפון החדש של תל אביב, ברחובות אלנבי, בן יהודה ודיזנגוף, נפתחו יותר מ‭400-‬ בתי קפה ומסעדות שהציעו מפלט מהדירות הקטנות והחמות.

חלק מבתי הקפה עוצבו בסגנון הבינלאומי ע"י אדריכלים מקומיים, רובם מקרב עולי גרמניה, כדוגמת קפה ספיר, עטרה, קפולסקי ונגה. בתי קפה אלה הביאו עמם תרבות בילוי חדשה שהתבטאה בהופעה מוקפדת ואופנתית וישיבה עם הפנים אל הרחוב הסואן. בבתי קפה רבים נערכו נשפי ריקודים שלווו בתזמורות ג'אז, התפריט היה איכותי וכלל, נוסף על הקפה, גם עוגות וגלידות. מרבית מבתי הקפה התאפיינו בקהל מבקרים קבוע.

שנות החמישים עד שנות השבעים היו השנים של רחוב דיזנגוף. זה התחיל עם קפה כסית, שעבר מבן יהודה לדיזנגוף וקיבץ סביבו את הבוהמה, והמשיך באנטיתזה לכסית - קפה רוול, שנחשב מעוז הבורגנות התל אביבית ומקדש הרכילות של אותה תקופה. בתי קפה פופולריים נוספים ברחוב היו קפה ורד, פרק, שטרן ולב אביב. גם הצעירים, "דור האספרסו", בחרו בבתי הקפה של דיזנגוף כדוגמת "קפה ברזילי" כמקום התכנסות פופולרי.

שנות השמונים מיקמו את הדור הצעיר ברחוב שינקין. ואם לא היה מקום בקפה תמר תמיד היה אפשר לעבור ל"סוס עץ", "קפה כזה" או בשלב מאוחר יותר ל"אורנה ואלה". מראשית שנות ה‭90-‬ ואילך השתלטו על ישראל ועל תל אביב, בעיקר ברחוב אבן גבירול ובשדרות רוטשילד, רשתות בתי הקפה המקומיות והבינלאומיות. אבל עדיין פועלים בה בעיקר בתי קפה עצמאיים.

עגלות תינוקות ליד בית קפה תל אביב, 1947 (צילום: הנס פין, לע"מ)

"מי יבנה, יבנה בית (מלון) בתל אביב"

כשהוקמה תל אביב הוקמו בה גם בתי מלון ופנסיונים. לתואר המלון הראשון של תל אביב זכאי מלון אלקונין. בשנת 1913 הקימו מנחם ומלכה אלקונין ברחוב לילינבלום מלון בן 38 חדרים שהיה גם המבנה הגבוה ביותר בעיר המתפתחת. במלון התארחו נכבדים רבים: דוד בן גוריון, יצחק בן צבי ואפילו עבדאללה מלך ירדן. לאחר מלחמת העולם הראשונה שונה שם המלון ל"צנטרל", ובשנות ה-40 הפך לבית דירות, בהמשך הפך למשכנם של בתי מלאכה עד שננטש בשנות ה-70. לאחרונה נודע כי המבנה ישופץ ויחזור לתפקד כמלון בוטיק.

מלון מפורסם נוסף היה מלון פלטין, שהוקם ב-1925 על ידי ד"ר אהרון מזיא. המלון תוכנן ע"י האדריכל אלכסנדר ברוולד ונחשב למלון המרכזי, החדשני והמפואר בעיר. הוא הכיל 60 חדרים והיו בו אולמות קונצרטים ושולחנות ביליארד שמשכו פקידים וקצינים בריטים. המלון נוהל על ידי משפחת שלוסברג, הוריה של לאה רבין. בשנות הארבעים הוחכר המבנה לכנסייה הסקוטית, שהסבה אותו למעון הארחה לקצינים בריטים. עם הקמת המדינה הפך המלון לבניין משרדים וכמו קודמו הוזנח. למרבה המזל, בתחילת שנות התשעים עבר המבנה שיפוץ מקיף ותכנון מחדש וכיום הוא משמש בית משרדים.

מלון גינוסר ברחוב אלנבי, 1926 (צילום: לע"מ)

עם התרחבות העיר צפונה והקמת הטיילת החלו להקים בתי מלון לאורך קו החוף של תל אביב. הראשון היה פנסיון קטה דן ששימש גם כמפקדה של ההגנה. בשנת 1947 שכרו האחים יקותיאל ושמואל פדרמן את המלון ובצמוד אליו הקימו בשנות החמישים את "מלון דן" (מאוחר יותר נהרסו שני המבנים ובמקומם הוקם ב-1964 מבנה המלון הקיים עד היום). למלון דן המחודש הייתה בזמנו חשיבות בכך שהוא הגדיר מחדש את קו החוף כרצועה תיירותית ובעקבותיו צצו בסמוך גם מלונות של חברות בינלאומיות כגון הילטון, שתוכנן ע"י האדריכל יעקב רכטר, מלון שרתון ואחרים.

בעשורים האחרונים התפתחה מגמת תיירות של אנשי עסקים השוהים בתל אביב ולשם כך נבנו בתי מלון המיועדים לקהל זה כגון ישראל טאואר או שרתון סיטי טאואר. אולם הטרנד האחרון ללא ספק הוא מלונות בוטיק, הממוקמים בדרך כלל בבתים ישנים ששומרו. בין אלה נמצאים מלון סינמה, שהוקם במקום קולנוע אסתר ומשמר בעיצובו את אווירת הקולנוע, מלון דה לה מר הממוקם במבנה באוהאוס משוחזר, ומלון נווה צדק במבנה שעבר שיפוץ בשכונת נווה צדק, השכונה הראשונה של תל אביב, לא הרחק מהיכן שניצב המלון הראשון של תל אביב.

מלון שרתון הישן, 1961 (צילום: לע"מ)

"ברחובות שלנו יש קסם מיוחד"

רחובות תל אביב ושדרותיה היוו גם הם משאב להתפתחות העיר מבחינה תיירותית. רחוב אלנבי נוסד בשנת 1911 ונקרא בתחילה "דרך הים". בעשרים שנותיה הראשונות של העיר היה זה הרחוב הראשי של העיר ואירח את מצעדי צה"ל המפורסמים ביום העצמאות. לאורכו היו שזורים אתרים כגון קולנוע קסם, קולנוע מוגרבי, מלון סן רמו, שוק הכרמל ובית הכנסת הגדול. חבורות על גבי חבורות של אנשים היו מתהלכות בו ביום ובלילה.

החל משנות הארבעים, הרחוב המשמעותי של תל אביב במשך כמעט ארבעה עשורים היה רחוב דיזנגוף, הלב התרבותי והצרכני של העיר. כיכר צינה הייתה במשך שנים מוקד עניין מרכזי בעיר, ונערכו בה אירועים רבים. הרחוב נודע בזכות חנויות האופנה היוקרתיות עם חלונות הראווה "כמו בחו"ל", אורות הניאון ובתי הקפה ההומים אדם, לצד תיאטראות, בתי קולנוע, פנסיונים. שיא תהילתו של הרחוב היה בשנות החמישים והשישים, אז גם הומצא הביטוי "להזדנגף" שפירושו לצאת לטיול של "לראות ולהיראות". הוא היה מקום בילוי בוהמייני מיחד, ומאידך תפקד כ"שדרה החמישית" של תל אביב , "המקום הנכון" לקנות בגדים, תכשיטים, ריהוט, ספרים ועוד.

בניית דיזנגוף סנטר ב-1977 והגבהת כיכר דיזנגוף לאחר מכן גרמו לירידת תהילתו של הרחוב, כמו גם הפיגועים המזעזעים שבוצעו לאורכו בשנות התשעים. רק בשנים האחרונות מתחיל דיזנגוף להתעורר מחדש, חנויות ובתי קפה חדשים נפתחים בו, ושוב מתהלכים לאורכו המוני אדם, בעיקר בימי שישי בבוקר.

בסוף שנות השמונים והתשעים עלה קרנו של רחוב שינקין כשצעירים רבים, בינהם מעצבים, מוזיקאים ואנשי קולנוע קבעו בו את משכנם ותרמו לדימוי שלו כ"וילג"' של ישראל. לאורך הרחוב נפתחו בתי קפה וחנויות אופנה ועיצוב. מכל הארץ הגיעו צעירים לשוטט במעלה ומורד הרחוב שהפך לסמל של התרבות החדשה ובימי שישי כמעט ולא ניתן היה לזוז מרוב צפיפות. הרחוב הפך לשם נרדף (ושלילי...) לתל אביביוּת המנותקת והבועתית כפי שנתפסה על ידי התקשורת והעם.

ואיך אפשר בלי השדרות התל אביביות, כדוגמת שדרות רוטשילד, שהיו בין ארבעת הרחובות הראשונים של תל אביב ומילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות האורבנית של העיר. שם נערך החל משנת 1926 שבוע הספר העברי, שם ניצב הקיוסק הראשון של תל אביב ששימש מקום מפגש לצעירי העיר ששתו גזוז ושם הונחה אבן הפינה לתרבות הפיק-אפ ברים.

כיום מהוות השדרות היפות, על בתי החלומות בצידם האחד ובתי הבאוהאוס של העיר הלבנה בצידם השני, כאתר עלייה לרגל של תיירים רבים הבאים להתרשם "מהמוזיאון הפתוח" המציג את אדריכלות תל אביב הקטנה ועל הדרך גם נהנים משלל בתי הקפה, המסעדות ומיצגי האמנות המתקיימים בשדרה.

קפה רוול בדיזנגוף, 1963 (צילום: משה פרידן, לע"מ) 

"על גגות תל אביב משהו קורה הלילה"

כבר מראשית ימיה הייתה תל אביב עיר תוססת וחיה המהווה את המרכז התרבותי של היישוב העברי בארץ. בתל אביב הוקמו התיאטראות ובתי הקולנוע הראשונים, ומוסדות אמנות ותרבות רבים - כשלצדם מוקדי בידור כמו מועדוני ריקודים ומוזיקה. חיי הלילה של תל אביב פרחו בשנות החמישים והשישים, עם מסיבות ריקודים והופעות בידור וזמר במועדוני לילה כגון "אריאנה" ו"החמאם" בניצוחו של דן בן אמוץ. בשנת 1965 נוסד במרפסת של החמאם, ביוזמתו של רפי שאולי (שלימים ינהל את חיי הלילה של תל אביב במנדי'ז ובמועדון שלו). הדיסקוטק הראשון בארץ, אחריו פתחו בני הזוג פרדריקה ודב סגל את"'לה-דיסקוטק" והדיסקוטקים היו לטרנד חדש בתל אביב של פוסט ימי הצנע.

ב-1982 צץ בתל אביב מיזם חיי לילה ענק, נוצץ ומופרך, הלוא הוא מועדון הקולוסיאום בכיכר אתרים. פתיחת הקוליסאום הייתה יריית הפתיחה של סצינת המועדונים של תל אביב שסחפה לעיר צעירים מכל קצוות תבל. הקולוסיאום אמנם כשל, אבל במועדונים אלטרנטיביים כמו השירוקו, הליקוויד והפינגווין פיזזו בני נוער לצלילי גל חדש, פאנק, רוק גותי ומוזיקה תעשייתית. בשנות התשעים התחילו מסיבות ההאוס, כשהראשונות התקיימו במועדון האליזבט, אבל המקום השולט בתחום היה אלנבי 58. במקביל התקיימו בשנות השמונים והתשעים מסיבות גייז שזכו להצלחה רבה גם בקרב הקהל הסטרייטי.

קיץ 2000 היה הקיץ החם של סצינת המועדונים הישראלי. מגזינים בינלאומיים אפילו הכתירו את ישראל כאחד מחמשת היעדים המומלצים לחופשת בילויים, התקליטנים הגדולים בעולם הגיעו לנגן כאן, ולא מעט צעירים אירופים הגיעו לישראל במיוחד על מנת לרחרח את הסצינה. העתיד הוורוד אמנם לא התגשם לחלוטין, אבל הפוטנציאל של תל אביב עדיין קיים.

מי בא לסייטסיאינג? אוטובוס תיירים, 1950 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

הרחובות הומי האדם, מוקדי הבילוי, החוף הארוך וחיי הלילה הסוערים בתל אביב משכו אליה - ועדיין מושכים - תיירים ובליינים לרוב. אך לא בלי מחיר. אין ספק כי תרבות "ההוללות" הזו יוצרת לה מנגד גם דימוי של עיר מנותקת ונהנתנית המרוכזת בעצמה ובהנאות העולם. זהו סיפורה של תל אביב, העיר שצמחה מן החולות ונבנתה מקצף גל ועננה, "עיר בלי קונספציה" שאליבא דנתן אלתרמן, "בכל זאת יש בה משהו".