מותר האדם מן הבהמה

במקום רקע 

• בישראל נסחרות מאות נשים ממדינות חבר העמים לעבודה בתעשיית המין. על-פי ההערכה כ-3000 נשים שנסחרו לצורך זנות נמצאות בישראל בכל זמן נתון (מתוך אתר שדולת הנשים בישראל)

• "תחקיר: מנידונים למוות בסין - לחולים ישראלים..." (ידיעות אחרונות)

הפרשה

הפרשה שלנו "ויקרא" עוסקת בבשר. היא עוסקת בבשר בהמות ועופות המוקרבים לאלוקים. היא מפרטת את תפקידם של אברים שונים בגוף הבהמה ואת התפקיד אותו הם ממלאים בטקס. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" טוען שלאלוקים אין חפץ בקרבנות, וכי התפילה המופשטת והרוחנית עדיפה על הקרבת הקרבנות. הסיבה שהאלוקים מצווה על הקרבת הקרבנות היא חלק ממלחמתה של התורה בעבודה הזרה. התורה ניתנה בתקופה בה אנשים היו שטופים בהקרבת קורבנות לאלילים, והתורה תיעלה את הצורך בהקרבת הקרבנות למקום גבוה.

הוגים רבים ביקרו את עמדתו של הרמב"ם. הם שאלו בעיקר האם נכון לטעון כי התורה הנצחית עוסקת במלחמות תרבות ודת זמניות. והרי היום איננו חיים בתקופה אלילית ורוב האומות לא נוהגות להביא קורבנות מן החי? אם כן מהו התוקף הנצחי של מצוות הקורבנות לפי הרמב"ם?

אני מניח שכמה מקוראי מתרווחים בנחת בכיסאותיהם למקרא דברי הרמב"ם. וזאת כיון שרבים וטובים מתקשים להזדהות עם עבודת הקורבנות, ולראות אותה כמתאימה להלוך הרוח של האדם המודרני. שתי סיבות יש לחוסר ההזדהות עם רעיון הקרבנות. האחד, באיזה אופן מתקרב האדם לא-ל באמצעות הקרבת הקרבן? והשני, מדוע הפגיעה בעולם החי עבור עבודת האלוקים?

השבוע הבנתי מדוע גם הרמב"ם היה מבהיר לנו כי ההסבר שהוא נתן לקרבנות, הינו הסבר נצחי ולא חולף. כי בעולם שבו מתרחשת 'תערוכת גופות', שהוא גם עולם בו בשרם של נשים נסחר למטרות שעשועים, והוא גם עולם בו קוצרים איברים לשם כסף, בעולם כזה הולך והופך הגוף האנושי ל'בשר'. בכל התרבויות בעולם נוהגים כבוד בגוף האנושי.

בהודו שורפים את הגוויה בטקס פומבי, באירופה שורפים אותה וקוברים את האפר, והיהדות לימדה אותנו לקבור את גוויתו של האדם. אך כל התרבויות ללא יוצא מן הכלל רואות בגוף האנושי שנותר ללא נשמת חיים, שארית של מהות חשובה, בעלת ערך נשגב, שיש לנהוג במה שנשאר בה כבוד. הצגת הגוף האנושי באופן שנוגד את כללי הכבוד שיש לנהוג בו הינה פגיעה באותו עיקרון מקודש שרואה באדם 'צלם אלוקים'.

אני זוכר את הקבס שאחז בחברה הישראלית כשהיא גילתה כי פועלים תאילנדים צדים חתולים וכלבים וצולים את בשרם. מהיכן התגובה של הגועל? החברה התאילנדית רואה כפי הנראה בכלבים וחתולים אובייקט למאכל גרידא בדיוק כמו שהחברה המערבית רואה בתרנגולות ופרות אובייקט למאכל. ההאנשה של חיות המחמד הקיימת בתרבות המערבית איננה נחלתם של התאילנדים. אך בחברה שלנו, חיות מחמד נתפסות כחצי-אנושיות (אם לא למעלה מזה).

והנה דווקא בגרמניה הנאורה עלה הרעיון להציג את הבשר האנושי בתערוכה. להפוך את השארית המקודשת (בכל התרבויות) המייצגת בן אנוש, לחפץ, לאובייקט למוצג מוזיאוני. נכון אין זה קניבליזם. אבל כשם שאכילת בשר אדם תעלה בכולנו גועל – כיון שהגוף האנושי איננו בשר. כך גם הקניביליזם הרעיוני של התערוכה פוגע באינסיטנקט האוניברסאלי המותח קו בין 'בשר' ל'גוף האנושי'.

והנה באה התורה בפרשת הקרבנות, ומותחת את הקו הזה באופן חד וברור. והיא אומרת. בעצם האדם היה צריך להקריב את עצמו. ובאמת היו תרבויות אליליות שהקריבו בני אדם לאלילים, כולל תרבות המולך שנהגה בירושלים. אך לא, בשר הבהמה הינו בשר, אותו חובה להקריב. בו אפשר לבצע פעולות מגוונות לשם הקרבתו. בגוף האדם אין לגעת. נכון שהיום אין פולחן של קרבנות אדם, אבל מסחור של האדם, וניצול ציני של גופו - יש ויש. ולכן, מסתבר, כפי שכותב הרב קוק, שכדי ליצור את היחס הנכון אל האדם, צריך 'להוריד' את היחס לחיה ולבהמה, כדי למתוח את הקו הנכון ולשמר את מהותו הסגולית והייחודית של האדם. ראוי היה, כותב הרב קוק, שהעולם יהיה צמחוני, ואף הקורבנות יבואו מהצומח. אך בעולם ציני כשלנו, יש למתוח קו ברור וחד משמעי. מותר האדם מן הבהמה (איננו אין).

שתי הערות

1. חשוב ללמוד על גוף האדם. ויש היום דרכים רבות של סרטים, והדמייה, ופסל פלסטיק (זוכרים את השלד בחדר טבע, הוא היה נראה אמיתי) – הניחו לגופות.

2. אל תבלבלו, אינני בעד כפייה דתית או תרבותית. לא הצעתי הצעת חוק שתמנע מהתערוכה להופיע. אני עדיין סומך על התבונה הבסיסית של האדם הסביר.

פסוקו של שבת:

" וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא ....וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לא יַגִּיד, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא פרק ה)

ובפירוש הרש"פ: זוכרים את הפסל של שלושת הקופים שהיה במזווה של כל בית בורגני? קוף אחד אטם את עינו מראות, הקוף השני אטם את אוזניו מלשמוע, והשלישי אם את פיו מלומר. הפסוק מלמד אותנו, כי אוי לו לעד שראה דבר עוון, אם יאטום את עיניו ואוזניו וימנע מפיו מלהילחם ברוע – "ונשא עוונו".