קולות של תקווה מקהיר
במצרים לא ציינו את יום השנה ה-30 להסכם השלום עם ישראל, ואף פרסמו כמה מאמרים נגדו. אבל יש כאלו שחושבים אחרת - "עלינו לתאר לעצמנו מה היה מצבה של המדינה לאחר שלושה עשורים של מלחמות להשיב את האדמה הגזולה ומה היו ההשלכות?"
בישראל זוכרים, במצרים מתעלמים - אבל לא כולם. 30 שנה לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים, בשעה שבישראל ציינו את המאורע בשורה של כנסים ואירועים, במצרים הוחלט רשמית שלא לציין את היום. וכאילו כדי להמחיש את חשיבותה של אותה התעלמות, פרסם ביום השנה העיתון המצרי הממסדי "אל-אהראם" מאמר מערכת תחת הכותרת: "מסר ממצרים לישראל: אין סיבה לחגוג".
"מוזר שישראל ממתינה לפירות השלום בשעה שהיא משקיעה מאמצים כבירים לפגוע במאמציה של מצרים להקים גשר של שלום בין ישראל לשאר העולם הערבי", נכתב במאמר בעיתון המצרי ממסדי.
"נראה כי האליטה הישראלית הוכתה בקיצוניות הגוברת ברחוב הישראלי... מוזר שהישראלים בחרו בקיצונים כמו נתניהו או ליברמן, חזרו בהם מעסקת חילופי האסירים עם הפלסטינים ופתחו במלחמת דמים ברברית על עזה, כך שלאו"ם לא נותרה ברירה אלא לגנות אותה על ביצוע פשעי מלחמה. בסופו של דבר, ההחלטה שלא לציין את יום השנה להסכם השלום - היא מסר טהור לעם הישראלי: אם אתם חפצים באמת ובתמים לפעול למען השלום, עליכם לחייב את מנהיגי ישראל לחדול מהמזימה השפלה נגד מצרים".
חוגגים או לא, כלפי קהיר הופנו השבוע באופן די צפוי תגובות חריפות על הסכם השלום עם ישראל במקומות נוספים. "הסכם השלום היה אמור להעניק ביטחון לישראל, רווחה ויציבות למצרים ומדינה עצמאית לפלסטינים, אולם דבר מאלה לא הושג. ישראל הפסידה בכל מלחמותיה בלבנון וברצועת עזה, המצב הכלכלי במצרים נמצא בהידרדרות מתמדת ואילו הפתרון של שתי מדינות כבר נאכל על ידי פעולות ההתנחלות הישראליות הגוברות בשטחים הכבושים", כתב עורכו של היומון הלונדוני הניצי, "אל-קודס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן - במאמר שכותרתו "30 שנה של אסון".
חותמים על הסכם השלום. בגין, קרטר וסאדאת (צילום: AFP)
כותבים אחרים, בהם כמה במצרים, האשימו את קהיר מכל הבא ליד. שההסכם לא הביא רווחה, "מכר" את הסוגייה הפלסטינית, גרם למצרים לאבד את מעמדה האזורי על חשבון התחזקותה של ישראל ועוד ועוד.
יש גם אופטימיים
אז האם הכל שחור? לא בדיוק. מי שבחן את פרטיה של התמונה הכללית לעומק יכול היה למצוא לא מעט סיבות לאופטימיות. פרט ליחסים האיתנים בין ירושלים לקהיר, שהתהדקו עוד יותר בזמן מבצע "עופרת יצוקה", ניתן היה למצוא גם מי שייצא בפומבי וינהל חשבון נפש נוקב עם כל ההאשמות הללו. נכון, לא היה פשוט למצוא את אותם הדוברים בין ים המנגחים השבוע, אך אלה נמצאו ולא היססו להציג את דעותיהם.
כזה היה ד"ר עבד אל-מונעם סעיד. במאמר שפירסם ביום שני ב"אל-אהראם" הוא בא חשבון באופן שיטתי עם כל הטענות הנשמעות מדי פעם בפעם כלפי ההסכם, מגן עליו ומתהדר בו. "ההאשמה הראשונה המופנית כלפי הסכם השלום היא שהוא לא השיג דבר", הוא כותב. "האשמה זו נאמרת בסתמיות מוזרה, כאילו מי שאומר אותה אינו יודע ששטחו של חצי האי סיני הוא כ- 61 אלף קמ"ר, כמעט פי שלושה ממדינת ישראל, או 90% מהשטחים שנכבשו בשנת 1967. לא פחות חשוב מכך הוא שההסכם הניח את היסודות עליהן יתנהלו המשאים ומתנים הבאים עם הצדדים הערבים הכבושים ואף הציב את המסגרת לפתרון הבעיה הפלסטינית, שעל בסיסה באו הסכמי אוסלו והוקמה לראשונה בהיסטוריה הרשות הפלסטינית על השטחים הפלסטיניים.
"ההסכם קבע עוד שורה של תקדימים שיושמו אחר כך בשאר השטחים הערביים הכבושים, וכך קרה גם בהסכם השלום הירדני-ישראלי. אשר לסיני, היא איננה רק אדמה כבושה ששוחררה מידיים זרות, דבר החשוב לכבוד המצרי, אלא יש לה גם ערך כלכלי עצום על הנפט, התיירות והמעמד הגיאו-כלכלי שלה, ואשר למרבה הצער איננו מנצלים מכך אלא מעט".
לוחצים ידיים בוושינגטון (צילום: AP)
סעיד אינו מהסס ומתפלמס עם הטיעון של עטואן: "ההאשמה השנייה היא שכדי להצדיק את ההסכם נטען כי שגשוג ורווחה הם המטרות החשובות שלו, ואם כך, היכן אותו שגשוג במצבה הכלכלי הקשה של מצרים היום?" על-כך הוא משיב: "הדבר קשור בעלות הכלכלית, אילו היתה מחליטה מצרים שלא לחתום על ההסכם,
שכן בלתי אפשרי עבורה היה להותיר את הכיבוש על כנו או לומר לעם המצרי שהיא ממתינה לרגע המתאים לפתוח במלחמת השחרור. מה שהיה קורה הוא שמצרים היתה פותחת במתקפה בכל עשור, עם יכולת מועטה יותר, וזאת עד אשר היתה משיבה את אדמתה הגזולה. עלינו לתאר לעצמנו מה היה מצבה של המדינה לאחר שלושה עשורים של מלחמות ומה היו ההשלכות על תשתיתה הכלכלית, החברתית והפוליטית".
"ההאשמה השלישית היא שבהסכם יש פגמים מסוכנים שמעיבים על הריבונות המצרית בסיני (הכוונה היא להגבלות על פרישת הכוחות המצריים בחצי האי – ר.נ.). התשובה לכך רבת פנים: ראשית, ההגבלות המוטלות על מצרים מוטלות גם על ישראל; שנית, הגבלות אלה הופיעו רק בשל הסכמתו של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר להחלטה 242 של מועצת הביטחון הקובעת אזורי הגבלה של אמצעי לחימה. דבר זה לא יושם רק בחזית המצרית, אלא גם בחזית הירדנית והסורית, והוא עלה בכל שלבי המשא-ומתן הסורי-ישראלי. שנית, ההתקדמות הטכנולוגית, במיוחד בתחום הטילים, הפכה את ההגבלות הללו לחסרות משמעות מעשית, שכן כל שטחה של ישראל נמצא בטווח פגיעה בעת מלחמה".
ד"ר סעיד אינו מתאפק ומנגח את סוריה על הטענות אותן היא מעלה לאורך השנים, והוא מתייחס בהקשר זה לשני טיעונים: "ההאשמה הרביעית היא כי ההסכם לא מנע את המשך התוקפנות הישראלית... סוריה, למשל, לא חתמה על הסכם שלום, אולם הדבר לא מנע מהישראלים מלבנות התנחלויות בגולן, וכך גם בחזית הלבנונית שהפכה לזירה של התקפות ישראליות מתמשכות, הרס יכולותיו של העם הלבנוני מספר פעמים וכיבוש חוות שבעא.
"ההאשמה החמישית היא כי החתימה על ההסכם ביטאה מתווה בניהול הסכסוך עם ישראל השולל את ההתנגדות. האמת היא כי מצרים מעולם לא שללה את זכות ההתנגדות כלפי תוקפנות בשטחים כבושים, ומהפן ההיסטורי הטהור, לא רק שמצרים היתה זו שהקריבה את המחיר הגדול ביותר בעימות עם ישראל, אלא היתה זו שהסבה לישראל את המחיר הכבד ביותר בצורות שונות... הסוגיה היא איננה התנגדות מול הסדר, אלא כיצד באמצעות כל האמצעים - הצבאיים, הדיפלומטים, הפוליטיים והתקשורתיים ניתן לשרת מטרה אחת - שחרור אדמות ערביות כבושות. הוכח בלא כל ספק כי המתווה המצרי שהביא להסכם שלום הניב את ההישג והשחרור הגדול ביותר, וההוכחה היא כי מצרים נפטרה מקלון הכיבוש בשעה שאדמותיהם של אלה הדוגלים בשיטות האחרות נותרו בלי מו"מ, בלי הסדר ואפילו בלי התנגדות".
בתום המאמר הוא יוצא נגד ההאשמה כי מצרים הפכה בחתימת ההסכם ל"פרו-אמריקנית". "ההאשמה השישית היא שהסכם השלום המצרי-ישראלי הפך את מצרים לרכושה של ארה"ב. "דברים אלה באים ממי שליבם חולה או ממי שאינם קוראים את ההיסטוריה או אינם מכירים את מצרים האמיתית על הנהגתה ועמה. מבלי להמעיט בחשיבותה של המעצמה האמריקנית, דבר זה לא מנע ממצרים מלהצביע נגד ארה"ב ב-83% מהמקרים, בשעה שישראל הצביעה ב-87% מהמקרים בעד. הרשומות מלאות בסירובים מצרים לדרישות האמריקניות לפתוח במתקפה נגד לוב בשנות השמונים וללחוץ על הפלסטינים בשנות התשעים... אין זה סוד כי כל עצותיה של ארה"ב לרפורמות פנים-מצרים נדחו, כמו גם תקיפתה של ארה"ב בעיראק".
אלמנת סאדאת: בעלי קיבל החלטה קשה
אך ד"ר סעיד הוא לא היה היחיד שנחלץ להגן השבוע על הסכם השלום. גם אלמנתו של הנשיא המנוח, אנואר סאדאת, ג'יהאן סאדאת, סייעה במאמץ. בראיון עימה שפורסם ביום חמישי ב"וול סטריט ג'ורנל", אמרה אשתו של הנשיא שנרצח: "ישראל חיה לצד מצרים בשלום מזה 30 שנה ועל הישראלים והפלסטינים לחיות גם כן בשלום. הפלסטינים ראויים להיות חופשיים במדינתם כפי שהישראלים ראויים לחיים בטוחים בין מיליוני ערבים".
בהמשך היא הוסיפה: "בעלי קיבל החלטה קשה, כאשר הציב את השלום בראש סדר העדיפויות המדיני והאישי שלו, ולכן אני החלטתי לתמוך בו בכל כוחי, למרות שידעתי שאני עלולה לאבד אותו. עלינו, בני המזרח התיכון,
לבחור לעשות את מה שצריך לעשות למען השלום, ורק אז יוכלו הדורות הבאים לשחרר את עצמם אט-אט מהחסמים שפגעו בהיסטוריה שלנו. השלום הוא המילה, הוא המטרה, הוא הציר אשר סביבו סובבים חיי, ואני מייחלת שהנשיא האמריקני, ראש הממשלה הישראלי המיועד, בנימין נתניהו, ההנהגה הפלסטינית והערבית יגשימו את חלומו של אנואר סאדאת בהשכנת שלום צודק וכולל לכל עמי המזרח התיכון".
בסיכומו של דבר, אפילו לגבי יום השנה ה-30 ניתן למנות לא מעט בעיות ומחלוקות. אך כשבוחנים לעומק את הדברים ניתן למצוא כי חרף כל הגידופים והביקורות נראה כי יש גם לא מעט סיבות לאופטימיות בעתיד הקרוב.
