יד אחת מלטפת והשנייה - חונקת

סופר חכם אמר פעם שיש רק שתי טרגדיות בחיים. הראשונה היא לא לקבל את מה שאתה רוצה. השנייה היא כן לקבל את מה שאתה רוצה.

כל תינוק מעצם טבעו הוא יצור אגוצנטרי שמרוכז בעצמו. מבחינה שכלית, הוא לא מסוגל בשנה הראשונה להבחין באופן ממשי בקיומו של האחר כיצור העצמאי. הוא סבור, בהשקפתו האינפנטילית, שהעולם מוקף צעצועים שנוצרו אך ורק לצרכיו הוא – אמא, אבא, הלפטופ החדש, האוזן של הכלבה. אם הירח עולה בלילה בחלונו, הוא סבור באמת ובתמים שהוא כנראה הביא אותו בכוחותיו שלו, והוא עשוי ממש לכעוס כאשר חשכת הלילה בחוץ לא מתחלפת לאור יום על פי רצונו.

בן בכור הוא מקרה מיוחד של תינוק אגוצנטרי. בעתיד הוא יוכל לטעון להגנתו בבית המשפט שבשנים הראשונות באמת הכל התרכז סביבו. הוא גדל במדינה שנקראת "בית משפחת ישראלי", שם הוא הבחין שהוא היצור הנמוך היחידי בבית, שהוא השחקן היחיד ששיחק מיוזמתו בצעצועי פלסטיק, שני המשרתים הגדולים שחלקו איתו את הבית (הכוונה לאלה שהציבור הרחב קורא להם אבא ואמא) מעולם לא התחרו איתו על שום משחק או בובה והרצונות שלו, בכל תחום, מתזמון הענקת הציצי ועד בחירת הדי-וי-די המענג ביותר, זכו לבלעדיות וקדימות. אמריקה.

השיטוטים בעולם שבחוץ לוו תמיד בשומר ראש אמפתי שפינה לו דרך, הרים אותו בעדינות אל המגלשה, ובחר עבורו את מיני המתיקה העדכניים ביותר, בהתאם לווליום הצרחות שלו.

ואז הגיע החולירע הקטן.

אסור לגעת?!

הסימנים היו שם קודם, אבל מכיוון שיכולת ראיית העתיד היתה עלובה ביותר בבית האח הגדול, התעלם מהם הבכור לבית ישראלי. מן הסתם היה סבור שהתפיחה הכדורית בצנטרום של אמא שלו נובעת מחיבת יתר פתאומית לקרואסונים, או משהו כזה.

דברים מוזרים התחילו להתרחש בבית משפחת ישראלי. לילה אחד היא נעלמה ליומיים, בלי הודעה מוקדמת. הוא זכר באופן מעורפל שלפני זמן מה ישבו איתו שני הגדולים וסיפרו לו על מתנה חדשה בבטן של אמא, אפילו הקריאו לו בלילה ספר חינוכי משעמם טיכו, אבל מכיוון שהזיכרון לטווח ארוך שלו עדיין לא הבשיל לרמה של יותר מג'יגה וחצי, נמחקה האינטראקציה לגמרי ממוחו.

שום דבר לא הכין אותו לערימת הפודינג הסמוקה-ורודה שהונחה במרכז הסלון ולבשה צורה של בובה קולנית ומאוד מושקעת. חיוך של אופטימיות זרח בפני האח הגדול. לילות שלמים חלם על הצעצוע האולטימטיבי, בובה גמישה עם גימור אנושי, שלל פונקציות ובלי הכפתורים מגוחכים של אותם צעצועים התפתחותיים משמימים שהחזיקו אותו לדקה וחצי. הוא שעט לעבר הצעצוע, שולח אצבע זריזה אל כפתורי העיניים ואז...

היד של אבא חצצה לפתע ביניהם כמו ש.ג. חמור סבר. "אסור ,חמודי" סח לו מולידו במתק לשון, "דניאל צריך לישון". שמחת זקנתי, סבר האח הגדול, קוראים לצעצוע דניאל, עכשיו זוז הצידה אבא, ותן להתחרע לו על האפקטים. הוא ניסה למשוך בחיקוּי השיער המושלם של הבובה, אבל אמא, דווקא היא, זינקה אל הסלון ובחוצפה בלתי מוכרת נהמה אליו "מספיק! אסור לך!"

ורק אז קלט את הקונספירציה. הם רצו את הצעצוע בשבילם. כבר זמן רב שם ליבו לכך שמדיניות קיפוח סמויה מתנהלת לה בבית האח הגדול. הצעצועים שלהם תמיד היו מושקעים יותר, חסומים בפניו. המחשב, התנור ושיא השיאים – הבימבה הענקית מברזל מבריק שעמדה בחניה מחוץ לבית. סומק ראשון של עלבון עלה בפניו. איזו בגידה.

יד אחת מלטפת והשנייה - חונקת

חודשיים חלפו מאז. נראה היה שאמא ואבא משקיעים אוקיינוס של תחזוקה וטיפוח ברכישה החדשה שלהם. מדי פעם הורשה האח הגדול להביט בה, הוזמן ללטפה בעדינות ולהתפעל מהעיצוב הרך והאסתטי שלה. בפני עצמו הודה לא אחת שהיצור החדש אכן חמוד ונעים למגע, אבל כל אימת שהמציאות זימנה לו כמה שניות בודדות במחיצת היצור, הוא נתקף בשתי תחושות הפוכות בו זמנית. יד אחת שלו רצתה להחליק בעדינות על תלתליו הבתוליים של היצור ולהפיק ממנו את אותם חיוכים קסומים שהעלו בו תחושת עונג משונה.

ויד אחרת פשוט רצתה ללפות בעוצמה את גרונו של היצור ולחסום לו באופן קבוע את זרם האוויר. באינסטינקטים הילדיים שלו קלט ששני הוריו מצביעים באופן גורף לטובת היד הראשונה. הוא החל מפתח כל מיני דרכים חלופיות לספק את תאוותיה של היד הרצחנית. לעיתים היה תולש את גפיהם של הצעצועים הישנים, על אף שלא היתה שום פרובוקציה מצידם, לעיתים היה מאחר לקום, והיו פעמים שבעת שיטוט אקראי ברחובות הממלכה היה נשכב על הרצפה ומנסה לחקות את צריחותיו של היצור.

תקוותו הפכה לזעם כבוש כשגילה שהסובלנות שבה פגשו מולידיו את צרחותיו של היצור, התחלפה במהירות בקוצר רוח קריזיונרי נוכח צרחותיו שלו. לך תבנה ילדוּת, רטן לעצמו בשקט.

"מספיק, אתה מעיר את אח שלי!"

ככל שהתפתחה יכולתו המילולית, הוא ניסה להשתמש בה על מנת לשכנע את אמא ואבא להעמיד את התינוק הקטן להדחה מבית האח הגדול, אבל שניהם הבהירו לו, בחיוך דיפלומטי, שהיצור קיבל חסינות לכל החיים. פניו התכרכמו. אפילו הקהל בבית לא יושיע אותו. עם זאת, בשקט בשקט, נרקמה בליבו מעין תחושת השלמה שמילאה אותו בסוג מוזר של שמחה שלא הכיר קודם.

חצי שנה לאחר כניסת היצור לבית האח הגדול הגיע סבא חורף. ברקים ורעמים התפוצצו שוב ושוב בשמיים. הוא אהב לצפות בהם מחלונו, אבל הקטן הגיב אליהם בצריחות זוועה. האח הגדול כבר לא מצא בכך שמחה. הוא שם לב שהוא מעדיף את היצור הקטן יותר ויותר במצב "חיוך".

הצרחות פסקו. כל כך מהר נרדם? תהה האח הגדול. הוא גלש מן המיטה וחמק אל חדרו של היצור. הוא הביט כשתי שניות סביבו, ורק אז קלט את ההזדמנות העסקית שנפלה לידיו. שניהם לא נמצאים. שניהם לא נמצאים! הקטן היה בלתי מוגן כגלידה אחרונה במסיבת יומולדת. שמיכת הפוך הצבעונית שלו היתה מוטלת על הרצפה. כנראה בעט אותה ממנו באבחת שינה.

האח הגדול שמר על התקדמות שקטה ככל האפשר. צווארו של הקטן היה מופנה אליו בזוית מזמינה. הוא הביט סביבו. הבנה חדשה זרחה בפניו. הוא התכופף אל הרצפה, חפן בידיים קטנות את שמיכת הפוך הזעירה וכיסה בזהירות ובעדינות את היצור. אחר כך חזר לחדרו. עוד רעם התפוצץ בשמיים, אבל הפעם קידם אותו האח הגדול ברטינה: "מספיק, גשם! שקט! אתה מעיר את אח שלי!"

• תודה לרונית צור מבית "מקצה לקצה" על הרעיון וההשראה.
  

גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

• לכל הטורים של גיל ונטורה.