איצטדיון הדין. עשרים שנה לאסון הילסבורו
"מאותו יום העיר ליברפול כבר לא חזרה להיות מה שהיתה. לא העיר, לא הקבוצה, ולא כל הכדורגל עצמו. הכל התרסק, הכל נגמר". עמיחי שלו חוזר ל-15 באפריל 1989 - לאסון הכדורגל הגדול בתולדות אנגליה
"כשאתה מביט סביב הילסבורו אפשר להבין מדוע הוא נחשב לאורך זמן רב כל-כך למיקום המושלם למשחקים חשובים", כך נכתב בתוכנייה של משחק, שנה לפני שכל הקונספציה וכל הכדורגל וכל ההיסטוריה שלו התרסקה לתוך המציאות; 15 לאפריל 1989, חצי גמר הגביע האנגלי. ליברפול נגד נוטינגהאם פורסט.
אווירה קרנבלית מטורפת השתלטה על העיר שפילד, עיר של פחם ופלדה ואפור אין סופי, מוכת תאצ'ריזם. לאדומים ממרסיסייד הוקצו כרטיסים ליציע "הלפינגס ליין". החלטה בעייתית, אבל זה היה עולם של החלטות בעייתיות, עולם של זחיחות, של עופות ציבוריים שראשם בחול כבר שנים. ואולי גם עולם של נאיביות מסוימת.
אוהדי הילסבורו מכבדים את זכר 96 הקורבנות (AP)
במקום לא היו תורים מסודרים. 10,000 אוהדים ליברפוליים נכנסו ליציע, בלחץ, בדוחק, בעמידה, כמו סרדינים. ממעוף הציפור, אם הייתם ציפורים, יכולתם לראות סוג של קבר אחים הולך ונרקם לו, סוג של חור שחור פלנטרי. מהר מאוד הקרנבל האדום הופך לקלסטרופוביה. אלו שבפנים נאבקים על מנת לנשום, אלו שבחוץ לא יודעים מה קורה, חושבים רק על המשחק, הם נכנסים פנימה.
קצין משטרה ביקש ששעת פתיחת המשחק תידחה על מנת להבטיח שלא תהיה בהילות בקרב הקהל. הבקשה נדחתה. פקד נוסף ביקש ששערי היציאה ייפתחו על-מנת להקל את הלחץ מחוץ לאיצטדיון. הבקשה נדחתה. הכל כדי שיהיה מה לטאטא אחר כך בתחקירים.
זמן התחקירים, הכל בדיעבד. האסון נמצא באותיות הקטנות? (רויטרס)
התנועה מתחילה לסחוף. לקהל אין מה לעשות עם עצמו. המשטרה אולי מרגישה שמשהו יוצא דופן קורה, אבל אלו הסקאוזרים חסרי התרבות האלה, שיכורים תמידיים, גנבי מכוניות, המבטא שלהם נוראי והם אוהבים להצביע ללייבור. בכל זאת, בסופו של דבר ניתנה ההוראה "פיתחו את השערים".
אבל זה היה מאוחר מדי - שום דבר לא עובד כמו שצריך, הכל התחיל לסגור על האוהדים, מבפנים, מבחוץ, פרצופים התרסקו אל הגדרות שמסביב, אנשים הקיאו, העור שלהם הפך כחול, הם נדחסו כל כך עד שרבים מהם מתו בעמידה. המצלמות של הטלוויזיה היו חסרות אונים; מצד אחד מראות את הזוועה, מצד שני קלוז-אפ על מנג'ר ליברפול, קני דלגליש, איש קר בדרך כלל, עומד במגרש וכמעט בוכה.
שדה המשחק כשדה קטל (AP)
והזוועה ממשיכה; מי שעמד ניסה לשבור את הגדרות בידיים, חלק שברו בכך רק את הידיים של עצמם. אלו שהצליחו לטפס מעל הגדר, או להימלט כששער הכניסה למגרש נפתח בחטף נאבקו כדי לחלץ את חבריהם. המגרש נראה כמו אזור קרב ממלחמת העולם השנייה; גופות על הדשא, פצועים המומים, מוכי הלם. ריבונו של עולם, זה מגרש כדורגל, זה באמת קורה?
חלק מהאוהדים תולשים שלטי פרסומת כדי להשתמש בהם כאלונקות, מפנים אוהדים אחרים בתקווה שיקבלו טיפול, אין סיוע רפואי, אין כלום, מנסים לבצע ניסיונות החייאה, לגייס תאי זיכרון אבודים מקורס עזרה ראשונה. הרעיון להזעיק מסוקים עם עזרה ראשונה נשמע כמו מדע בדיוני.
כוחות המשטרה מפנים אוהד שנספה ביציע (AP)
זה נגמר עם 96 הרוגים. 89 גברים, 7 נשים, רובם מתחת לגיל שלושים. הצעיר ביותר היה ילד בן 10. עוד אלפים פצועים, מוכי חבלות, טראומות. המשטרה עמדה למשפט פנימי וחיצוני: הסיפור הרגיל של שימועים, ועדות חקירה, מסקנות. מאותו יום גם בוטלו יציעי העמידה באנגליה. לא אנחנו המצאנו את מנטליות "הכתובת היתה על הקיר". היא היתה שם בבריטניה הרבה לפני, הרבה כתובות, הרבה קירות, אבל עד ששום דבר לא מתמוטט, נניח גשר, נניח אולם אירועים, אף אחד לא עושה שום דבר, וכמה מצער שאנחנו יודעים שלפעמים גם טרגדיות לא מספיקות.
החלטוריזם זורם בנשמה, בזרם הדם של הציבוריות, הוא חלק מהמטען הגנטי של כל בירוקרטיה.
מאותו יום העיר ליברפול כבר לא חזרה להיות מה שהיתה. לא העיר, לא הקבוצה, ולא כל הכדורגל עצמו. הכל התרסק, הכל נגמר. דלגליש נתן הוראה לכל השחקנים והצוות – ללכת לכמה שיותר הלוויות, לחבק, לדבר, אפילו רק לנכוח. "האוהדים זה אנחנו", שלא יהיה ספך בכך, וזה נאמר במקום שבו מנג'ר אגדי בשם ביל שנקלי אמר בסוף שנות החמישים לאוהדים: "יש לנו את הזכות לשחק עבורכם".
איצטדיון הילסבורו במערומיו. ותחתיו הקורבנות (AP)
ליברפול כבר הוגדרה לא פעם כעיר הכי אמוציונאלית בבריטניה, זה הרבה בזכות הקבוצה. לא סתם עד היום איצטדיון "אנפילד" נחשב למשהו דתי, השירה המיסטית של "לעולם לא תצעדי לבד", הקופסיות, האימה של היריבות, האוהדים מכשפים את המקום. זה לא השחקן ה-12, זה הלב שמשחק שם על הדשא.
הרבה נכתב במהלך השנים על הילסבורו, איך האסון הוא בעצם מטאפורה לחברה הבריטית. מיקרו-קוסמוס של איך החברה מתפקדת. בדרך מבט זו ההיסטוריה של הילסבורו הופכת להיסטוריה של חוסר צדק, של ניסיונות כיסוי, של קנוניה. כי האסון לא נגמר בזה, הניצולים והשכולים אחר כך ניהלו מאבקים גם בכוחות הבירוקרטיה, התקשורת ובעצם כל דבר.
איצטדיון אנפילד. לא שוכחים את הקורבנות (Gettyimages/Imagebank)
חשוב לזכור: האסון התרחש בשלב בו אוהדי ליברפול תויגו כמרדנים, אנרכיסטים, שהביאו על עצמם את אסון הייזל כמה שנים קודם לכן. והפליא לעשות עיתון ה'סאן' שלא התבייש להאשים את החוליגנים הסקאוזרים. במשך השנים היו משלחות של התנצלות וניסיונות כפרה, אבל עד היום אוהדי ליברפול ברובם לא קוראים את ה'סאן'. ויש בעלי חנויות שאף מסרבים להחזיק אותו.
עשרים שנה כבר עברו, אבל האסון הזה נכנס לתוך נשמתה של עיר הנמל, לתוך הדופק שלה, הוא לא מרפה לרגע. אמנם קרה לו מה שקורה לטראומות בדרך כלל: הוא קיבל אופי משלו, הוא קיבל את תמיכת הממסד ושאר האי הבריטי, הוא קיבל חיבוקים, אבל הוא לרגע לא הרפה. גם בעוד שנים רבות, כשרוב העדים החיים כבר לא יהיה איתנו – הוא עדיין יהיה שם, לא יהיה צריך בעצם שום טקס ממלכתי כדי להזכיר אותו. בינתיים, אסון אחר, בארץ אחרת, ים תיכונית, גרם להוריד את הגדרות מהמגרשים.
סטיבן ג'רארד. גם הוא איבד בן משפחה בהילסבורו (AFP)
בכל מקרה, בעקבות אותו אסון, קני דלגליש החליט שהיה לו מספיק עם כדורגל. הוא לא מסוגל יותר, הוא לא בריא. הוא פרש וחזר אחר כך כמנג'ר בלקבורן וקצת ניוקאסל, אבל היום הוא מעדיף לבוא לאנפילד כמבקר. כמו כן, הסופרסטאר הנוכחי של ליברפול, סטיבן ג'רארד, נחשב לאחד משלושת השחקנים הטובים בתבל היום.
לפני כמה שנים היה דיבור שהוא עובר לצ'לסי, הוא כמעט עבר לשם. ריאל מדריד כל הזמן מנסה להביא אותו. גם אינטר. בעצם מי לא? זה חסר סיכוי לחלוטין. מלבד זה שג'רארד הוא הקבוצה ונשמה של סקאוזר מפעמת בו, הוא איבד באסון הזה את בן דוד שלו. כל הספקולציות התפוגגו. השבוע הוא הודיע שיחתום על חוזה חדש עד סוף הקריירה.
