שכחו איך זה להיות יהודים
"לחמניות, בגטים ולחם שיפון. הפרהסיה של החמץ היתה כה זולה, רגעית ומביכה בכפייתיות הפסאדו-חילונית שלה, שמה שהסתתרו מאחוריה היו בורות והתנכרות". יעל משאלי על הפעם הראשונה (והאחרונה) בה נכנסה בפסח לתל-אביב
מזה כמה שנים שאני נמנעת מלהיכנס לתל אביב במועדים יהודיים במיוחד. פסח הוא דוגמא מובהקת ביותר, משום שהפרהסיה התל אביבית כולה חמץ.
לא,לא, לא, אני לא מאלה שנכנסים לנו לצלחות מכוח חוק זה או אחר, וגם לא ממדקדקי ההלכות לחומרתן הניואנסית ביותר. לא, אני סתם יהודיה מהזן הישן, חובב המסורת, לאומי במידה, וגאה ושמח בעמי, מולדתי ותרבותי. היהודית, כן. תרבותי היהודית.
הפעם הראשונה (והאחרונה!) בה נכנסתי בחול המועד פסח לתל-אביב, הייתה בתום לב. טעות של חוסר הבנה. ממש לפני ארבע שנים, פסח תשס"ה. הילדים ואבא שלהם יצאו לטיול (מצוות עשה ידועה בחול המועד שאינו חל בשבת) ואני ניצלתי כמה שעות של הפוגה כדי לחפש משהו בצפון דיזנגוף בואכה שדרות כלשהן. בתי הקפה היו מלאים אנשים עד אפס מקום, אווירת חג אביבי תוסס ושמח ריחפה באין מפריע ברחובות, וריח שאי אפשר להתבלבל בו עלה מכל עבר. בצק טרי אפוי, ישר מהתנור.
לחמניות, בגטים, פיתות, לחם שיפון עם גרגרי תבלינים מן הגליל, ומה לא. וכחלק מהעיצוב התל אביבי המוקפד, גם מצות הונחו על כל שולחן.
בימים כתיקונם איני מקפידה על תעודת כשרות בבואי לשתות דיאט קולה או קפה במקומות המיועדים לכך, אפילו אם הם בתל אביב ממש. אלא שחוויית פסח ההוא עירערה את שלוות נפשי מן היסוד. הפרהסיה הזאת, שוודאי אינה יהודית (אפילו תרבותית היא לא, בעיניי, מטעמי נימוס לאומי) הפכה את עצמה ברגע אחד לזולה ונמוכה, רגעית ומביכה בכפייתיות הפסאדו-חילונית שלה, שבעצם מה שמסתתר מאחוריה היא בורות והתנכרות. מאז תל אביב היא מקום שאני משתדלת להתרחק ממנו גם בשאר ימות השנה.
אני לא מספיק דתית כנראה כדי להתייפות ב"לא איכפת לי מה כל אחד אוכל בבית שלו". האמת היא שאיכפת לי. אני לא נכנסת לשם כי אני מבינה את מגבלות הז'אנר (כפייה דתית), אבל איכפת לי. איכפת לי מהחמץ שלכם בפסח, החזיר שלכם ביום כיפור ואי העמידה שלהם בצפירה של יום הזיכרון. איכפת לי. ולא מן הסיבות של עמוס עוז, לא כי זה יותר "תרבותי" במובן הרע של המילה, אלא כי זה יותר יהודי במובן הטוב של המילה. בשביל זה התכנסנו כאן, לא? לפחות אני התכנסתי בשביל זה.
אני זוכרת בערגה את הימים בהם חילונים שנתקפו בולמוס חמץ בעצם ימי הפסח נאלצו לנסוע ליפו כדי להשיב את נפשם בחמץ ערבי כהלכתו, או טרחו בערב חג ומילאו את הפריזר בכל הלחם שנשאר במכולת של אלטשולר. אבל מאז הרבה פירורים נפלו בין השולחנות, ותל אביב כבר לא יחידה באווירת ה"חזיר בפיתה ביום כיפור שחל בפסח", גם בירושלים נבקעו החומות, ומלאה הארץ חמס. חמץ.
וואלה, שכחו אלה איך להיות יהודים, אבל מי יזכיר להם בימים שהאלטרנטיבה היא הרב עובדיה והרב אלישיב?
