חשבתי להסתיר ממנו שאני לא מעוניינת בילדים
יש הרבה גברים שימצאו חן בעיניי ולא אוכל לחלוק איתם את חיי בגלל זה. גברים שלא חושבים שיהיו מספיק מאושרים רק איתי, בלי אנשים נוספים, אפילו שהם "משלנו". הייתכן וכל מה שיש בין גבר לאשה זו האפשרות להביא ילדים ביחד?
זה תמיד מאוד תמוה בעיניי, מה שלי נחשב עניין של מה בכך, או לא עניין כלל, לאחרים זה כן עניין. ענייני זיקנה, ירושה, אושר, בדידות, המשכיות לא מטרידים אותי. על הכל יש לי תשובות. אני גם לא רוצה "לשכפל את עצמי כדי להמשיך את חיי דרך צאצאיי ובכך להתגבר על הפחד מהכיליון, מהקץ".
"ילדים לא ממשיכים אותנו - הם מחליפים אותנו" (ג'רי סיינפלד)
אבל האוושה לא התפתחה לדיון שנערך במוחי. היא חלפה והמשכנו בענייננו - המילים. השיעור תם. פגשתי חברה, הלכנו לפיק אפ בר. קרה מה שקרה - מה שבדרך כלל עשוי או עלול לקרות...
שבועיים אחרי, התאחר המחזור. מעולם לא נכנסתי להריון! לחלקיק שנייה חלפה מחשבה - מה אם...?
ליצור אדם בצלמך ובדמותך ולעצב אותו כמו פלסטלינה. לתת לו כל מה שנבצר ממך, כל מי שיכולת להיות בעצמך. לאהוב את עצמך דרכו. ובדרך כלל רק דרכו (כמה עצוב). אבל ברוב המקרים נעשה אותן הטעויות שעשו איתנו, שאליהן הורגלנו. אנחנו הרי סוג של רובוטים. מתי-מעט מפתחים באמת את נשמותיהם. בכל זאת מדובר בסוג של עונג להעניק מהידע ומהניסיון שלי לאדם אחר, אדם שבא ממני. אדם שהוא קצת אני עם אפשרות ליותר. לרגע קל שכחתי את ייסורי התבגרותו של אדם. התפכחתי מיד.
זה מה שמחזיק גבר ואשה ביחד?
אשתו של אחי הציעה, "תביאי אותו בכל זאת, בלי אבא, לא חשוב, תראי את האושר וכדומה". זו אשה שמעידה שלא היתה יכולה להיות מאושרת אילולא ילדיה, שזה מה שמחזיק גבר ואשה ביחד. הא?! אבל השתעשעתי במחשבה - אולי ככה באמת אהיה אדם טוב יותר לעצמי, לבריות? אלמד "לצאת מעצמי" סוף סוף. אבל האם אני רוצה לצאת? לאן?
אני כל כך רוצה להתרגש, לאהוב ולהיות נאהבת. רוצה בעונג שאפשר להפיק ממפגש בין שני גופות, שתי נשמות. באחד מהשבועות הצחיחים של חורף 2009 הכרתי מישהו, עלם חמודות שעשה לי טוב. נדלקתי במיידי. לשמחתי זה היה הדדי. בהחלט ייתכן פה קשר מרתק ומפרה מעבר לחילופי נוזלים ודעות. הוא להטוטן מילים, חזק ורחב לב, נלהב כילד, מריח נהדר. נוגע נהדר.
זה לא אני, זה הרחם שלי
אני יודעת שישנם פה ושם כמה רווקים שלא רוצים ילדים. אבל 45% מהם כבר עם 1.8% ילדים. והבחור הזה שהכרתי לא היה שונה מהם. חולם את החלום הרגיל: בית, אשה, ילדים, כלב. אולי פלוס מאהבת. חלום שבמקומו מונח, אבל פשוט אינו החלום שלי.
זה לא הוריד מערכו חלילה, אבל הוריד מהחלום שלי להיות איתו. לרגע קל עלה בדעתי לא לגלות לו שאני לא מעוניינת בילדים. כשזה יעלה, זה יעלה, נתמודד עם זה. בעצם נתעלם מזה. חשבתי אף לשקר - זה לא אני, זה הרחם שלי, אני עקרה. אבל מספיק תאהב אותי מכדי שזה יפריע לך. נכון?
לא נכון!
חשבתי על כל הגברים שימצאו חן בעיניי ולא אוכל לחלוק איתם את חיי בגלל זה. גברים שלא חושבים שיהיו מספיק מאושרים רק ממני, רק איתי, ביחד אני והוא, בלי אנשים נוספים אפילו שהם "משלנו". הייתכן שכל מה שיש בין גבר לאשה זו האפשרות להביא ילדים ביחד? אני מסרבת להאמין בכך. ומה עם פיצוץ האוכלוסין בעולם? טוב, ברור לי שמי שרוצה ילדים לא יתחשב בכך. ככה זה, ושימות העולם, תרתי משמע.
אם להגיד את האמת, אני "סובלת" מאופטימיות מרנינה. "יהיה בסדר" זה מושג שתפור עלי במצב הזה. זה מספיק. ואם לא יספיק - מילא. להתפשר פה זה בפירוש לוותר על האושר שלי. על מי שאני. לחיות בחוסר כנות. בחוסר אמת.
לא. אין מצב. למה שיהיה?
האימייל של ליאור
לפנייה לכתב/ת 
