מקרבות כלבים לקרב על החיים - המאמר המלא

ויני, כלב מעורב שנראה מצולק ומפחיד, שעבר ככל הנראה התעללות ונאלץ להשתתף בקרבות כלבים, הוא כיום נכס טיפולי רב עוצמה. הוא מעורר תמיד תגובה – שלילית או חיובית. איש לא נשאר אדיש כלפיו.

• לקריאת התקציר - לחצו כאן
• למאמרים ומחקרים נוספים ב"חיות וחברה "
  

ויני עוזר לי להוציא את הצדדים האפלים של הנפש. הוא מייצג את הרע, את הכועס, התוקפן והקורבן, האלים וחסר הישע. בעזרתו אפשר לפגוש רגשות אלה, לקבל אותם וללמוד לשלוט בהם. עבור המטופלים שאני עובדת איתם, המפגש עם הצד האפל שבנפש, ההיכרות עמו והיכולת ליצור איתו דיאלוג – מהווים תנאי הכרחי להצלחת השיקום, ולפעמים אף להצלת חייהם.

שרד את הקרבות וזכה לייעוד חדש

כמו בספרים, ויני הופיע לילה אחד בחצר; מצאנו אותו, אישי ואני, כשחזרנו מטיול עם הכלבים (ארבעה – שניים שלנו, ועוד שני אסופים שהמתינו לבית), וראינו את החצוף הזה אוכל מהאוכל שהיה בקעריות. כדי להסיר ספק, לא מדובר בפודל חייכני, אלא באמסטף אימתני ומעורב (אך שלא ניתן לטעות בקווי הסטאף שבו).

למרות כל זאת, הוא היה מאוד חביב מהרגע הראשון, חביב אל הכלבים ואלינו. פציעה נוראית לאורך גבו הזדקרה מיד לעין. כל העור סביבה היה מקולף, ונראה היה שהוא שבע קרבות. כשלקחנו אותו באמצע הלילה לווטרינרית לטיפול, הוא שיתף פעולה כפי שלא ראיתי אצל כלב מעודי. נראה היה שהוא ממש מפקיד את חייו בידינו, והוא עושה זאת באמונה שלמה ובתום, שלא נתקלתי בו עד אז.

לא רצינו לאמץ אותו. הוא היה בלתי צפוי, תוקפני, מפחיד, פצוע, חסר-אוזן (גילינו זאת בבוקר), אך מאידך, הסיכוי למצוא לו בית נראה קלוש ביותר. בינתיים הוא אף הספיק לריב עם ג'וני, כלבנו האהוב, ללא הפסקה. חששתי לג'וני, אף שהוא למרבה הפלא, פצע את ויני, והפצעים הזדהמו תוך יום. לאחר הפעם השלישית שהגעתי לצער-בעלי-חיים עם כלב שותת דם ומוגלה, אמר לי מנהל המרפאה שהטיפול הנוסף היחידי הוא זריקת הרדמה. אז הבנו, שהוא נשאר אתנו...

קבוצות טיפוליות בעזרת כלבים

אני מנחה כיום קבוצות טיפוליות בעזרת כלבים בלבד. לרוב אני עובדת עם אוכלוסיות בסיכון – נפגעי נפש, מכורים לסמים, ילדים ונוער בסיכון, נערות במצוקה ועוד.  יש לי שני כלבים נוספים לויני, ולכל אחד מהם ממלא תפקיד אחר: 

ויני מייצג פעמים רבות את הצל – כך מכנה יונג את סך כל חלקי האישיות שאינם תואמים לעמדה המודעת שיש לאדם על עצמו, ולכן הוא מדחיק ודוחה אותם. אלה בעיקר תכונות שאינן רצויות לו, רגשות ודחפים שאינו רוצה או אינו יכול להכיר בהם, ומגבלות שהוא מתעלם מהן. חלק ניכר מתכני הצל קשורים בעולם היצרי – תוקפנות ומיניות, אך גם תכונות שונות שהאדם מסיבות שונות אינו חש לגיטימציה להביע אותן, כגון צורך לשלוט, או לחילופין, חולשה ורוך.

הנפגע העיקרי מה'אכזריות' שלו הופך להיות הוא עצמו. ויני מהווה השלכה של האיד – הוא תוקפן, נקלע ליחסים בלתי מרוסנים, דחוי, לא אהוב ושלילי. עם זאת, הוא מביא תועלת בכך, שהוא מצא סיבה להמשיך, והצליח לשקם את חייו באופן סביר. הוא מייצג את האופן שבו הבלתי אפשרי הופך לאפשרי, ואם הוא הצליח למצוא את מקומו, יש גם סיכוי לכל המטופלים שאותם הוא פוגש להיאבק במכשולים, ולהגיע למצב שבו יקבלו אותם למרות השוני.

שלושת הכלבים מייצגים, למעשה, היבטים נפשיים שונים ומנוגדים, והמפגש הטיפולי איתם מאפשר למטופלים להיפגש ולהביע חלקים שונים ומגוונים של אישיותם. ניתן לומר שהשלישייה הזו מאפשרת תהליך אינטגרציה בין חלקיו השונים של העצמי.

תוקפנות והגנה מפניה

כאשר החלטתי לצרף את ויני למשפחה וכחבר בקבוצות הטיפוליות, התחייבתי להגן עליו ועל הסובבים אותו. מתפקידי לשמור, שהתוקפנות שלו לא תפגע באחרים, ולעזור לו לשלוט בה.

הפן האלים עבור חברי הקבוצה הוא מפחיד ומעורר תגובות ויצרים. לא ניתן להתעלם מהאלימות של ויני, ורבים מהמטופלים בקבוצה חוו וחווים אלימות. דרך שיחה על האלימות של ויני, אנו לומדים מהי אלימות, מי נחשב אלים וכיצד החברה יכולה להתמודד ומתמודדת עם התנהגות אלימה. ויני לומד לחיות בחברה, למרות האלימות שלו, הוא לומד לתרום כמיטב יכולתו כאשר אני משמשת לו כגורם חיצוני השומר עליו ומונע ממנו לגרום לעצמו לנזק.

העבודה עם ויני רצופה בתרגול התנהגותי. לעתים (רחוקות אמנם), הוא מראה סימני חוסר סובלנות, על סף אלימות. באופן חד משמעי, אינני מרשה לויני לתקוף או לנהום על איש (או על כלב). מאידך, כאשר מתגרים בו, אחד התפקידים שלי הוא לשמור על המתגרה, ולגרום לו במקביל להבין שעלול להיות לכך מחיר.

"... למה את לא מביאה את ויני וג'וני יחד? הם הרי כמעט כבר לא רבים..."

השאלה הזו עולה בנוסחים מגוונים שוב ושוב. כשאני מספרת על ויני, אני נוהגת לספר שג'וני וויני מקבלים זה את זה, אך לא באמת אוהבים את המצב. לעתים רחוקות אני מביאה את שניהם יחד, ואז עלי להשגיח שלא ייקלעו למצב שעלול להתפתח בסופו של דבר למריבה. המריבות בין הכלבים מאוד מעסיקות את המטופלים.

יש החוששים ממצב של מריבה, ויש המייחלים לכך שהכלבים יתחילו לריב ו"יהיה קצת אקשן". מבחינתי, תפקידי להכיל את הצורך הזה באלימות, ועם זאת, לשמור על הכלבים ועל הקבוצה מפני גילויי אלימות שעלולים להיות מסוכנים. חלק מהחברים בקבוצות היו מעורבים במהלך חייהם בגילויי אלימות, מהצד התוקף או מהצד הנפגע.

הפגישה עם כלב שיש לו פוטנציאל להיות אלים יכולה להיות מאוד מורכבת עבורם, ולהפגיש אותם עם חלקים מעברם. הדיון בצדדים אלה, תוך שמירה על מרחק בטוח, מאפשר התבוננות אובייקטיבית ומציאת פתרונות אפקטיביים ולא מאיימים.

"... אז למה לא מסרתם אותו כבר? אם ממילא לא רציתם אותו, למה להחזיק מישהו שאתם לא רוצים?..."

עובדת הימצאותו של ויני אצלנו על אף כל הקשיים, נוטעת לעתים קרובות תקווה במטופלים עצמם באשר לעתידם הם. אי הויתור על ויני, מדגיש את האפשרות שיקבלו אותם למרות הכול, ויעזרו להם לבנות את חייהם מחדש, כאנשים עצמאים, תורמים ויצרנים.

אם למרות הכול ניתן היה לשקם את ויני, ועל אף כל מעידותיו, אנו עוזרים לו לקום, וממשיכים הלאה, ייתכן שיהיה מי שיעניק גם להם סיכוי; ומזווית אחרת, אם ויני יכול היה להשתקם, אולי יימצא גם במטופלים הכוח להשתנות. נכון שיש גם סיכוי שימעדו, אבל הסבירות היא שיוכלו להמשיך הלאה ולקיים חיים נורמטיביים.  

מחסום פה ובדיקת גבולות

במהלך הפגישות ויני תמיד נמצא עם מחסום פה – עם אמסטף לא לוקחים סיכונים, גם אם הוא כלב מעורב.

“... אבל למה את סוגרת לו את הפה? אני רוצה לראות מה הוא יעשה בלי מחסום!"

"... איך את מסתובבת איתו בלי מחסום? למה את באה איתו לפה? תסגרי לו את הפה!..."

זו אמירה של שחר, ילדה צעירה במועדונית לילדים בסיכון, הנוהגת להציק לויני. שחר עברה, ככל הנראה, ניצול מיני בגיל מאוד צעיר. היא למדה, שחום ואהבה מקבלים בעיקר דרך מיניות, והתנהגותה פעמים רבות קורבנית.

שחר חווה את עצמה דחויה, ונראה שהיא משחזרת את חווית הדחייה שבחייה שוב ושוב. גרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הניתוק מן הזולת, לכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים. ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים, תוך יצירה של כשרים נפשיים שנפגעו או עוותו כגון יכולת בסיסית לאמון, לאוטונומיה, ליוזמה, לזהות ולאינטימיות (לואיס-הרמן, 2004). 

במפגשיה עם ויני, שחר מחדשת כישורים אלה. היא מתגרה בויני: עומדת מעבר לטווח אליו הוא מגיע כשהוא קשור, ומנפנפת לעברו בחבל. עם זאת, היא חוששת ממנו. המפגש עם החולשה שלה מחד, ועם כוחה מאידך, הוא מאוד משמעותי. שחר מתמודדת עם העובדה, שאיננה כל כך אמיצה והיא מודעת למגבלותיה. היא יודעת, שמדובר בכלב שעלול להיות מסוכן, אך גם בודקת גבולות – עד כמה היא יכולה להתגרות בויני, מבלי שיגיב בתוקפנות.

באופן דומה, שחר בודקת את הגבולות עם הסובבים אותה. היא מציקה להם ובודקת עד מתי יוכלו לשאת אותה לפני שיבקשו ממנה להפסיק, במקרה הטוב, או יכו אותה במקרה הפחות טוב. שחר צמאה לתשומת לב, אותה תשומת לב שויני יכול להעניק לה, מרצונו או שלא מרצונו, כאשר היא מוגנת מפני תגובות תוקפניות שלו.

ויני, כך נראה, משמש בתפקיד כפול. מצד אחד הוא התוקפן, המייצג את הדמויות התוקפניות במהלך חייה, שהיא יכולה להעמיד במקומו, אולי לראשונה בחייה, ובאופן הזה להיווכח שיש לה את הכוחות להתעמת עימו. כך היא מעיזה, לראשונה בחייה, לבטא כעס כלפי התוקפן. מאידך, ויני משמש כקורבן, והיא בתפקיד המתעללת.

הזמם של ויני, כפי שניתן לראות, מאפשר כר טיפולי נרחב. מצד אחד, הוא שומר על המטופלים ועל ויני; ומצד שני, לחסימה משמעות מילולית וסמלית. משמעות סמלית נוספת יכולים לחוש אנשים שחוו התעללות והם שומרים עליה בסוד. מחסום הפה מייצג, באופן הפשטני, את הצורך לשתוק ולא לשתף איש במה שעבר עליהם. מבחינתם, ויני שומר בסוד על התעללויות שאולי חווה. פיו חסום.

אנשים אחרים שעשויים להזדהות עם הקושי להיות חסומים, הם אנשים שעברו על החוק; אנשים שבית המשפט שלח למרכזי גמילה ושיקום; נפגעי נפש; ילדים הנמצאים על מסלול, שבסופו הם עלולים למצוא עצמם מעברו האחר של החוק. אנשים אלה חווים לעתים קרובות חווית חסימה חזקה, מכיוון שהם אינם יכולים למצות את עצמם ולהתקדם למקום שהיו רוצים.

פעמים רבות קיים קושי רב בביטוי עצמי, כשאלימות הופכת לדרך המוכרת ביותר לביטוי, שאין לה כמובן מקום בחברה הנורמטיבית. אנשים אלה עשויים להזדהות עם הזמם של ויני, וכן עם החשש, שאם יאפשרו לעצמם לשחרר את הרסן, הם עלולים ליפול חזרה לאותו מקום ממנו עלו בקושי רב...

ויני משקף את הטראומות והקשיים שעימם המטופלים מתמודדים מדי יום: את המאבק לשיקום והחלמה של הפצעים; את הצורך בגבולות חיצוניים, על מנת לשמור על הגבולות הפנימיים; ואת המאמץ לרסן את התוקפנות הפנימית כדי להשתלב בחברה.

לויני יש עזרה, יש לו זמם חיצוני שמסייע לו; כך, שבמידה מסוימת קל לו יותר מאשר לאותו מטופל הצריך למצוא בעצמו את הריסון הפנימי ולמנוע מעצמו שוב ושוב לפגוע באחרים. יש לויני גם אותי. היחסים ביני לבין ויני, והעובדה שאני שומרת עליו, עשויים להוות תהליך מקביל לקשר, אהבה וטיפוח שיש למטופלים או שהיו רוצים שיהיה להם.

האהוב מול הדחוי

"... ויני הגיע עד לתחתית, ומשם הוא מתחיל, בעזרתך, לעלות למעלה, ולחזור לחברה... בדיוק כמונו, שרק אחרי שהגענו לתחתית יכולנו להתחיל ולשקם את עצמנו..."

פעמים רבות, דווקא הכלב הדחוי והמעורר רתיעה משמש כאובייקט ההזדהות המרכזי של המטופלים שאני עובדת איתם – ולא בהכרח הכלב היפה והמחונך. אמירה זו היא של שני, נערה מכורה לסמים. מכורים רבים מגיעים לתחתית לפני שהם מוצאים בעצמם את הכוחות להתחיל את תהליך הגמילה שהינו תהליך קשה ומורכב.

שני מתבטאת ברמה מאוד גבוהה, והגיעה למצב של מודעות שאותו היא יכולה לבטא במילים. היא מזדהה עם ויני, שלקח בחייו סיכונים רבים שהובילו אותו למצב שעל סף מוות, ממנו נחלץ ברגע האחרון, כאשר הגיע אלינו חבול ופצוע, ועליו לעבור עבודת שיקום שאינה פשוטה. שני יודעת שהיא עצמה, וכמוה גם חלק ניכר מחברי הקבוצה, הגיעו למצב שעל סף מוות בעקבות הסמים ונחלצו ממצב זה, ועתה מצפה להם תקופת שיקום מורכבת וממושכת.

העבודה המשותפת עם כלב יפה, אהוב וצייתן כמו ג'וני ועם כלב תוקפן ומעורר רתיעה כמו ויני, מאפשרת למטופלים רבים לבטא תחושות קשות הקשורות להרגשה שהם הילדים הלא אהובים והמאכזבים.

קבלה על תנאי

לאחר כשלושה שבועות, נאמרה באותה קבוצה אמירה הפוכה, לפיה אני אוהבת את ויני כאשר ג'וני הוא המוזנח. אמירה זו הייתה סמן חשוב להלך הרוח בקבוצה. מדובר בקבוצה של בני נוער במצבי סיכון, שככל הנראה, לא זכו באהבה ללא תנאי.

הם יודעים שגם אם אוהבים אותם בשלב הזה, אין בכך הבטחה לחיים. ייתכן, שברגע מסוים, יקבלו את מירב תשומת הלב והאהבה (כמו ג'וני), אך מחוות אלו אינן מובנות מאליהן, ועליהם לעבוד כל הזמן כדי 'להרוויח' אותן.

עיקרון חשוב שמנחה אותי, הוא לשתף את הקבוצה בקשיים ובהתלבטויות שליוו ומלווים אותי עד היום בכל הקשור לעבודה עם ויני. מדובר בכלב שמערכת היחסים שלי איתו מורכבת. אני אוהבת אותו, אבל יודעת שאם היה מדובר רק בכלב ביתי, הייתי יכולה לוותר עליו, וקרוב לודאי שהייתי מרגישה שהוצאתי את ה'עז' מהבית.

הוא הרוויח ומצדיק את נוכחותו אצלי בעבודה קשה, ונמצא כל הזמן בבחינה. שום דבר אינו מובן מאליו בקבלה של ויני, בדיוק כשם שדבר אינו מובן מאליו בקבלת המטופלים.

שליטה/פחד מאיבוד שליטה

נושא חשוב העולה במפגשים הוא הצורך בשליטה, שבקצהו האחד, פחד מאיבוד שליטה היכול לגרור לאלימות, ובקצהו האחר, צורך באיבוד שליטה תוך כדי היגררות לסמים. כיצד ניתן למצוא את האיזון הנכון בין שליטה לחוסר שליטה.

"...אבל, איך את מוכנה שהוא לא יקשיב לך בפעם הראשונה שאת נותנת לו פקודה?"

לחלק מהמטופלים יש קושי לקבל את העובדה שהכלבים שלי אינם מאולפים. הם מחונכים, אבל קיימים מצבים שבהם הכלב אינו נענה לי באופן מיידי, ואני צריכה להבהיר לו שאני היא הקובעת. ויני זקוק לגבולות ברורים ורצופים, וכאשר אני מוותרת לו על הפרט הקטן ביותר, הוא בודק מייד עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות.

בעקבות ההתבטאות הזאת, התפתח בקבוצה דיון על מקומי בלהקה, ועל המוכנות של הכלבים להכיר בכך שאני ראש הלהקה. משם התפתחה השיחה לפסים אישיים. אחת המטופלות העלתה את הקשר בין צורך עז בשליטה לבין מקרי אלימות בתוך המשפחה; מטופלת אחרת דיברה על כך, שהכלבה שלה היא למעשה חברה, והיא אינה צריכה לתת לה הוראות.

היא פשוט מבקשת והכלבה מבצעת. האמירה הזאת התפתחה לדיון על מהות השליטה, ועל מנהיגות שקטה; מטופל אחר, דיבר על התסכול בצורך העז בשליטה, העלול להוביל רבים מהמשתתפים לאלימות, מחד; או, לשימוש בסמים (ובמקרה של אותה קבוצה אכן הוביל), המסייעים להם לאבד שליטה, ורק באופן זה הם יכולים להיפתח, ולהיות כנים ואמיתיים.

חשוב לציין, שחלק ניכר מהמטופלים שעימם אני עובדת, גדלו עם הורים שביטאו את סמכותם ושליטתם דרך אלימות, או שלא היתה להם סמכות כלל, ולכן לא שמרו על ילדיהם ולא העניקו להם יכולת לשליטה וויסות עצמי. גם נושא זה עולה במפגשים, לעתים קרובות מתחת לפני השטח, מהכיוון של המטופלים כילדים, והעוול שנעשה להם. עם מטופלים בוגרים יותר, עולה השאלה "איזה מן הורה אני אהיה, ואיך אני אדע לשלוט בילדיי.

התמודדות עם ה'צל'

אחת השאלות שאני נוהגת לשאול את חברי הקבוצה כשאני מביאה לראשונה את ויני, היא לנסות ולנחש מה גרם לפציעה בגבו, וכיצד איבד את האוזן שלו. אני לרוב אומרת להם, שהניחוש שלהם יהיה מדויק כמו שלי, ואשמח לשמוע את דעתם כדי להבין טוב יותר מה אירע לו.

מקרי אלימות – מדובר במקרי אלימות שונים, שאינם בהכרח מצביעים על דפוס מסוים או על הגורמים לאלימות. המטופלים לרוב מתארים 'מריבה' או מכות מזדמנות ולעתים אומרים, שבני אדם התעללו בו. עד כמה שתיאורים אלה מזעזעים ומצביעים על עולם פנימי שחווה אלימות, וייתכן שנפגעו ממנה, אין כאן הטלת אחריות או האשמה ספציפית.

כאשר עולה המחשבה, שויני היה מעורב במלחמות שונות, כיוון ההתייחסות של הקבוצה הוא שהעולם הוא מקום קשה, ושויני נתקל באלימות, כפי שרובנו נתקלים במקרי אלימות. לויני, אין לפי דעתם אחריות למצב שאליו נקלע והוא נתפש כפסיבי. במקרים אלה, אני מנתבת את השיחה לכיוון כללי של 'דברים קשים' שעלולים לקרות לנו במהלך חיינו ואיך ניתן להתמודד איתם, ובעיקר, איך ניתן לשמור על הטוב בתוך כל הרע הזה.

הדיון מתנהל בהתאם לרמת הפתיחות של הקבוצה. נושא השיחה עשוי להתנהל סביב הכלבים והאופן שבו עלולים להתעלל בהם ולהזניח אותם, או להעמיק ולחדור למקומות אישיים של המשתתפים בקבוצה, שבהם הם עצמם חוו אלימות, הזנחה או התעללות.

באחת הקבוצות אותן הנחיתי, אמר ילד בכיתה ד': "ויני היה חלק מכנופיה, הוא הסתובב ברחובות, ותקעו לו סכין". אותו ילד היה בעצמו חלק מכנופיה, והאמירה הייתה תחילתו של דיון (תיאורטי לכאורה), על מקומו של ויני בחברה. הדיון נסב על כך, שויני הוזנח וחיפש את עולמו ברחוב, ועל כך שקשה לו להיות נחמד כלפי ג'וני כי הוא לא מאמין שג'וני לא יפגע בו.

במפגשים מאוחרים יותר, שבהם המטופלים כבר אינם זקוקים ל'מרחק מספיק' ויכולים לדבר על עצמם, ניתן להעמיק בשאלה 'איך אפשר לדעת על מי לסמוך', ו'האם אפשר להיות בטוחים שלא יפגעו בנו'?

קרבות כלבים – המטופלים שבוחרים באופציה הזאת כסיבה לפציעה של ויני הם לרוב מבוגרים יותר, שפגשו כבר את הצדדים האכזריים יותר של החיים. בדרך כלל, מדובר במכורים לסמים או בבני נוער שנחשפו לכנופיות, קרבות כלבים וכו'. למרות הקשר שנוצר עם חברי הקבוצה, עלי תמיד לזכור, שמדובר באנשים שקיים סיכוי שנטלו חלק פאסיבי או אקטיבי בקרבות כלבים (או בקרבות בין אנשים), שהיו נוכחים או אף 'תרמו' כלבים, וחלקם אף מגדל היום בבית כלבים מזנים שנחשבים לאלימים.

במקרה של חגי, לדוגמה, התייחסותו לקרבות הכלבים בהם השתתף ויני, גרמו לו לספר על קרבות בין כנופיות שבהן השתתף הוא עצמו. הוא סיפר מעט על ההתמודדות שלו, על הצורך שלו לשרוד ולהמשיך להיות אדם, למרות הקושי, ועל אף הפציעות שלו.

סיכום

קיימת מודעות והכרה גוברת בכך, שבעלי חיים הינם ישויות משמעותיות ובלתי נפרדות בין בני האדם לעולם הסובב אותם. בעלי החיים עשויים לסייע לצעירים בעלי הפרעות רגשיות במסגרת סביבה טיפולית תומכת ליצור קשר טוב יותר עם העולם (קיוזאק, 2000).

חגי התחבר מאוד לויני דרך תחושת חוסר האונים שהייתה, לדעתו, משותפת לשניהם. הוא ביטא במילים את תחושותיו של ויני, וסיפר על התסכול של ויני כאשר מצא את עצמו פצוע, מתוסכל וזרוק ברחוב. חגי השווה בין מצבו (באותו מוסד שבו קיבלו אותו למרות הכול, ושם עוזרים לו לשקם את חייו), לבין ויני (שהגיע אלי ואני עוזרת לו להשתקם ולהפוך לכלב שניתן לחיות בחברתו).

באחד המפגשים עם קבוצת מכורים לסמים, מחאו חברי הקבוצה כפיים, ללא כל קשר אלינו. ויני נעמד במרכז המעגל ונראה שהוא מאוד נרגש. הוא עמד זקוף כולו והאזין לתשואות. אחת מחברות הקבוצה אמרה לי אז שאם היה לי ספק בדבר השתתפותו בקרבות כלבים, זו כנראה ההוכחה. ויני הכיר מחיאות כפיים, ונראה מאושר כאשר זכה בהן.

התגובה של ויני והאמירה החד-משמעית שנלוותה לתגובתו, גרמו לי במידה מסוימת לאיבוד התקווה שויני יוכל להשתקם לחלוטין. גם המטופלים שלי לא יוכלו למחוק את העבר שלהם. כל אחד מהם נושא על גבו קופת שרצים לא מבוטלת וצלקות שילוו אותם תמיד. התפקיד שלי הוא לא לאפשר להם לצאת החוצה ולתקוף; תפקיד משמעותי לא פחות הוא לא לאפשר להם לתקוף את עצמם, אלא ללמד אותם להכיר את 'הצל' וללמוד לחיות איתו.

בעבודה עם אוכלוסייה של אנשים במצבי סיכון וסכנה, אנשים שחצו את כל הקווים האדומים, משמש ויני כראי לנפש. ויני הוא זה שהיה במקומות הגרועים ביותר, שחווה חוויות מזעזעות, שהגיע לתחתית, והתחיל לטפס כלפי מעלה, בדומה למכורים שהתחילו את השיקום שלהם מהמקום הנמוך ביותר אליו ניתן להגיע.

ויני קיבל הזדמנות נוספת והוא מנצל אותה כמיטב יכולתו. לעתים הוא מועד, לעיתים בודק גבולות וחוצה קווים, ולעולם כמֵה, עם מבט רעב בעיניים. בעיניו משוך דוק של עצב, הנמצא גם אצל המטופלים. ככל שסיפור חייהם מורכב יותר, כך מידת הזדהותם עם ויני רבה יותר, ועז רצונם להיות שם בשבילו, ולעזור לו להשתקם.

ויני מייצג את ה'צל' וגם את התקווה והיכולת להתמודד, להיאבק במכשולים, להרגיש נחוץ, ולהשתקם. קיימת בקבוצה לעתים קרובות האמירה, שאם הוא הצליח להשתקם, כנראה שיש סיכוי גם לחברי הקבוצה.

המאמר המלא "מקרבות כלבים לקרב על החיים: ויני כנכס טיפולי בעבודה עם אוכלוסיות במצבי סיכון וסכנה" מאת רקפת דפני-מן, מחנכת טיפולית בעזרת בעלי חיים, בוגרת מכללת דוד ילין, ועובדת עם כלבים בעבודה טיפולית עם אוכלוסיות במצבי סיכון וסכנה, התפרסם בכתב העת החדש "חיות וחברה"