הענק הירוק

הוא שואל אם אכפת לי שיתיישב לידי. לא אכפת לי, והוא אומר תודה באמצעות נגיעה בשתי אצבעות בשולי כובע שהוא לא חובש כרגע, אבל ברור שאם הוא היה חובש, זה היה קסקט. הוא פשוט מצויד בפרצוף הזה שאתה רואה פה בכל פינה: מנומש־דהוי, עם שיער אדמוני־מאפיר והכנה לקסקט.

הוא אומר שקוראים לו בראיין, אבל מנסח את זה ככה: "בראיין הוא השם".

במצב רגיל אני לא פתוח במיוחד לדיאלוג עם גברים אדמוניים זרים, אבל אחרי חמישה ימים של טיול סולו - אפילו בעיר ידידותית כמו דבלין, אפילו בהמולה הקוסמופוליטית של אירועי סנט פטריק - קצת נמאס לי לשמוע את עצמי שותק. ואם כבר לנהל סמול טוק בבר שנקרא "הדבלינאי הזקן", אז למה לא עם דבלינאי זקן שעושה כלפיך את המחווה התמיד מגניבה של האין־כובע ועוד מציג את עצמו ב"בראיין הוא השם"?

אני אומר שקוראים לי תום. זה כמעט נכון, וקל יותר לבטא את זה.

"מאיפה אתה?", הוא שואל.

"מישראל".

"שלום", הוא אומר, בעברית, ואז מספר שבילה חלק ניכר מחייו הבוגרים בלבנון, כחייל יוניפי"ל. "איי", הוא עונה כמו קפטן מסרט פיראטים על שאלה שלא שאלתי, "הייתי שם בזמן המלחמה הראשונה".

יפה לך, תום מישראל. 505 אלף זרים לדבר איתם בברים יש בדבלין, ואתה נופל על אירי פולמן. אבל כמו שאני מתחיל להתחרט על זה שלא היה לי אכפת שהוא יתיישב לידי, ככה השיחה מתחילה לזרום. וכמו שהגינס נעלמת לשנינו מהכוסות, ככה היא הופכת מעוד אחת מאותן שיחת־חולין־בחו"ל למשהו שממש אומר משהו - על דבלין, על אירלנד בכלל ואיכשהו גם על ישראל בפרט.

או שזאת הגינס. בשעה הנכונה, בכמות הטיפה יותר מנכונה, סטאוט טובה נוטה להשפיע על החשיבות שאתה מייחס לדברים.

בתמונה: ענן לבן מטומטם גדול

לא טוב לא קצף

חמישה ימים לפני שבראיין זרק אותי בחזרה למזרח התיכון, השתגרתי ממנו במה שאפשר להגדיר רק כחוויה מתקנת. חברת התעופה bmi נשאה בעלות הטיסה שלי, והגילוי הנאות מחייב אותי להודות שהייתי מוצא דברים טובים לכתוב עליה גם אם היו מושיבים אותי עם המטען, אבל האמת היא שהתיקון קשור פחות אליה ויותר אלי: זאת היתה הטיסה הראשונה שלי כמעשן־לשעבר. כלומר כן, מחלקת העסקים של bmi היא כל מה שהייתם מצפים לקבל תמורת בורדינג פס שחברת תעופה בריטית הדפיסה עליו את המילה Business, כולל תקרובת הגובלת בגורמה ומספיק מקום לרגליים של שחקן ציר. אלא שבאופן טבעי, חוויית הלטוס צווארון לבן רק משתבחת כשאתה לא עסוק בלספור את הדקות לנחיתה.

הסיגריה שלא נאלצתי לרוץ בעקבותיה אל מחוץ להיתרו ואז לרוץ בחזרה פנימה רק כדי לעלות על טיסת המשך לדבלין שבמהלכה אמות לסיגריה - למען השם, מה עבר לי בראש במשך 19 שנה - השאירה לי זמן לכוס קפה חמה וגרועה. המסכים הגדולים שליד השער הקרינו את החדשות של 15:00, אבל הן נראו כמו החדשות של לפני 15 שנה: סטיבן קרול, שוטר בן 48, נורה למוות בצפון אירלנד על ידי חברים בארגון שמכנה את עצמו Continuity IRA. לא להתבלבל עם The Real IRA, ועם עוד לפחות ארבעה ארגונים שמחזיקים מעצמם דור ההמשך של הצבא הרפובליקני האירי. ביום האחרון שלי בדבלין ראיתי ברנש בטי־שרט עם הכיתוב "עד שהתרגלתי לאתמול, בא היום"; עד שהאירים התרגלו להיום, בא אתמול.

"הוא קיבל כדור בראש", אומר בראיין כשהשמש מנצנצת לנו דרך החלונות לתוך הקצף הסמיך שבכוסות. זאת לא הגינס הראשונה, והשמש מאוד נעימה, ואני לא יודע אם הוא מתכוון לחסן - הצעיר הלבנוני שהוא דיבר עליו קודם, ושנהרג במהלך ניסיון תקיפה של ג'יפ צה"לי - או לשוטר המנוח שתמונתו מעטרת את העמוד הראשון של העיתון שמונח על הבר לידנו. כך או כך, צפון אירי או דרום לבנוני, זה משפט די צורם בתור פסקול לרגע הזה.

הרגע הזה: כמעט צהריים בדבלינאי הזקן. בחוץ, וגם על מסכי הטלוויזיה שבפנים, משהו כמו חצי מיליון איש צופים או צועדים במצעד סנט פטריק. זה השיא של הפסטיבל, השישו של השמחו, והגם שבשלב מסוים נמלטתי מההמונים שבחוץ אל הבירה שבפנים, אלה ללא ספק הכמעט־צהריים הנאים והעליזים ביותר בזיכרון לטווח קצר שלי. בנסיבות אחרות, או לפחות בעיתון אחר, הייתי מתאר אותם כמופזים. ופתאום בראיין מדבר על כדורים בראש.

אבל האמת היא שזה לא רק בראיין, וזה לא רק סטיבן קרול: כמה ימים לפניו נורו למוות שני אנשי צבא בריטים על ידי איזה מחתרת דמיקולו אחרת. הבלגן מתרכז כרגיל בסביבות בלפסט, שזה הרבה יותר רחוק מדבלין ממה שנמדד בקילומטרים, ובכל זאת: זה מה שראית בחדשות בשבוע הזה, ומכאן שזה גם מה שעלה בסמול טוק. מצד אחד העדלאידע הפסיכית של סנט פטריק, שמכניסה את כל המדינה לבאז. מצד שני מדברים על השבריריות של השקט האירי, ואנשים חשובים אומרים בטלוויזיה משפטים כמו "אסור לנו לאבד את השלום שלנו".

המצעד מטפטף לתוך הבר. מקומיים וזרים בכובעים ירוקים, עם או בלי זקנים אדמדמים מודבקים, מתחילים למלא את הדבלינאי. ברקע שומעים את Whiskey in the Jar, המקור האירי והכל כך הרבה יותר מגניב של "סימן שאתה צעיר", ומכיוון שזה בהחלט לא הירח שאני שיכור ממנו, לרגע מתחשק לי לשאת בפני בראיין נאום מלא פאתוס על למה בדיוק אסור לאירלנד לאבד את השלום שלה. אבל בסוף אנחנו רק שותים בשקט, ואז שותים עוד קצת בעוד קצת שקט.

מעל הבר תלויה מודעה עתיקה. אני קורא ומגיע למסקנה שזאת התמצית הטובה ביותר של חוכמת חיים אירית שנתקלתי בה עד כה. "גינס", נכתב שם. "זה טוב בשבילך".

אין הנמר

ב־1759 חתם ארתור גינס על חוזה לחכירת מבשלה בלב דבלין (לתקופה של לא פחות מ־9,000 שנה, תמורת לא יותר מ־45 פאונד לשנה. וכן, איפשהו בעיר חיים עד עצם היום הזה בני משפחת פראייר). למרות שאת הבירה המפורסמת בצורתה המודרנית התחילו לייצר רק כמה עשרות שנים אחר כך, התאריך דבק בה: כל ברז, בקבוק ופחית של גינס נושאים את הכיתוב "נוסדה ב־1759". זה הופך את שנת 2009 ליום ההולדת ה־250 של הסטאוט המרירה־מתקתקה הזאת, ואת הגילוי הנאות השני שלי לזה: גינס מימנה את השהייה שלי בדבלין, ככה שהייתי מוצא דברים טובים לכתוב עליה גם אם היא היתה מייצרת מכבי. אלא שלמזלי היא מייצרת גינס, שהיא הבירה האהובה עלי גם באזרחות, ככה שמדובר במקרה קלאסי של לתת לחתול לכתוב על השמנת.

"נו, הם עדיין לא שילמו את הכופר"? 

במהלך הביקור במבשלה - או הלו"ז, כפי שכיניתי את שלוש השעות האלה כדי ליצור חיץ בינן לבין יתר חמשת הימים ו־21 השעות שבהם שתיתי גינס בהתנדבות - לימד אותי ברנש אדיב את כל מה שצריך לדעת על הייצור, השינוע, המזיגה והצריכה של כלת השמחה (הידעתם למשל שהיא בכלל לא שחורה אלא אדומה? בעיניים שלי ראיתי, וזה היה עוד לפני שנתנו לי עוד פיינט על הבית והפסקתי לראות בעיניים). מה שקיבלתי היה בעיקרו גירסת וי.איי.פי של הסיור המודרך שבני תמותה רגילים מקבלים בקבוצות ובאוזניות, אבל בדיוק כשהתחלתי להרגיש קצת איל פלדיש, המארח שלי אמר משהו שחרג די הרבה מהטקסט הממלכתי המקובל. הוא ציין שעבודה בגינס תמיד נחשבה לנחשקת - שנייה, זה עדיין במסגרת החלק הממלכתי - ושהיא שוב נתפסת ככה עכשיו, כשהאבטלה באירלנד עומדת על קרוב לעשרה אחוזים. "כולם פה בפאניקה", הוא סיכם. "זה העונש של המדינה על זה שהיא לא ניצלה את שנות השגשוג כדי להשקיע בעתיד שלה".

לא יודע בנוגע לעונש, אבל אין ספק לגבי הפאניקה. כל העולם זרם לדבלין בימים שלפני סנט פטריק, וכל ארגון מקומי עם אג'נדה כלכלית או אחרת ניצל את ההזדמנות כדי לעשות נפשות לרעיונות שלו; על פי השלטים שראיתי והפליירים שקיבלתי ברחובות, בערך עשירית מהארגונים האלה מתנגדים להפלות או תומכים בהן. ליתר תשעת הקבין יש חשבון פתוח עם ההנהגה הכלכלית של המדינה, של אירופה ו/או של העולם. אחרי הבום של שנות ה־90, ועוד לפני פרוץ המיתון הגלובלי, הכלכלה האירית התחילה להשמיע חריקות. אבל מה שהיה מצב משברי הפך עכשיו לחירומי, ואנשים מגיבים בהתאם. הדוגמה הקיצונית ביותר שראיתי היתה הפגנה תחת הסלוגן "כלאו את הבנקאים!", אבל יותר מכל נחקקה אצלי בזיכרון הכרזה "פעולה עכשיו! האבטלה משתוללת!", שיד נעלמה תלתה תחת כל עמוד רענן. פחות בגלל הניסוח, ויותר בגלל מי שבא על החתום: השין פיין.

"רק לפני עשר שנים כולם דיברו על זה שאנחנו הנמר הקלטי. עכשיו כל הכלכלה המזוינת הלכה לחרא", צועק בראיין כדי להתגבר על קולות הרקע של הדבלינאי הזקן, בהנחה שאין לכם תרגום טוב יותר ל־Gone to shit.

לא שזה נראה ככה כשההמונים הולכים ומצטברים - בתוך הדבלינאי ומחוץ לו, ברחובות ה"טמפל בר", הרובע הקטנטן שמתפקד כברז הבירה של העיר כולה. אנשים שותים בלי חשבון, תרתי משמע: כשהגעתי לעיר, חמישה ימים לפני סנט פטריק, חייבו אותי ב־4.5 יורו לפיינט גינס; היום אני משלם 5.60, מה שגורם לבראיין להשתמש שוב בשורש פ.א.ק. אבל זה רחוק מלהיות מקרה מייצג. קרוב הרבה יותר הוא המקרה שבו הלכתי לחפש מתנה לבת שלי ברחוב הנרי, שנחשב לרחוב הקניות העמוס ביותר באירופה (16 אלף איש נכנסים אליו מדי שעה, שזה בערך אלף יותר ממה שנכנסים לרחוב אוקספורד בלונדון. כן, בשישה ימים אפשר ללמוד הרבה עובדות מיותרות). והוא אכן עמוס, אבל כששיחקתי נגד עצמי ב"ספור את האנשים שאשכרה מחזיקים שקיות שיש בהן משהו שהם שילמו עליו כסף", הפסדתי על האפס.

בתמונה: טובטוב תעזבו אותי בשקט ותארגנו לי עוד בירה הגמד

לפני פחות משני עשורים, קריאה לפעולה מטעם השין פיין היתה סימן שצריך להישאר בבית ולעשות קולות של אחד שלא אוהב אנגלים עד יעבור זעם. לא הרבה שנים לפני שדיברו על התעוררותו של "הנמר הקלטי", כולם ידעו בדיוק למי מתכוונים כשמדברים על "הכושים של אירופה". מהבחינה הזאת אפשר לומר שאירלנד של 2009 היא מקום אופטימי, עם ובלי קשר למאות אלפי התיירים שבאו אליה במיוחד כדי לעטות צבע פנים ירקרק וללגום סטאוט אדמדמה: מצבה השתפר כל כך מאז הטירוף של שנות ה־70 וה־80, שמיתון אחד ושתי רציחות בצפון המדינה לא משנים בכלום את השורה התחתונה. אבל לך תתווכח עם בראיין כשהוא אומר ש"אנשים הולכים עכשיו מהבנק ישר לבר".

שוב מתעורר בי היצר לשאת מונולוג על החשיבות של איכות החיים האירית. הוא שוב טובע בתוך כוס גדולה של איכות הבירה האירית.

הצבע האמיתי של הצבע

"ב־17 במרץ", נכתב על קורת פלדה גדולה במבואה של מבשלת גינס, "כולם אירים". שזה בהחלט נכון, וגם בהחלט מוזר: קל להסביר למה יום סנט פטריק הוא כמעט חג רשמי בבוסטון, שהיא לפזורה האירית כמו ברוקלין לפזורה החרדית. אבל איך אפשר להסביר את זה שאנשים לובשים ירוק ויוצאים לרחובות במקומות שאין בהם שום דבר אירי זולת כמה ברים, כמו אורוגוואי? כמו ישראל?

לפני שהגעתי לדבלין ידעתי מעט מאוד על האירים, ועכשיו כשחזרתי משם אני לא יודע עליהם אפילו טיפה יותר. אתה פשוט לא לומד על אומה מביקור בעיר הכי תרבותית/ ליברלית/ עשירה שלה, בדיוק כמו שאתה לא לומד כלום על אמריקה מניו יורק או על ישראל מתל אביב. הדברים היחידים שכן למדתי הם עובדות יבשות, שלגמרי לא עוזרות לפענח את תעלומת ההזדהות הגלובלית עם בני העם הזה.

הנה עובדה לדוגמה: הגם שהמדינה בעלת אחוז הג'ינג'ים הגדול בעולם היא השכנה מצפון, סקוטלנד, אירלנד היא גם השנייה באדמוניותה - עשרה אחוזים מהאוכלוסייה לעומת 13 בסקוטלנד - וגם המובילה העולמית בקלבסיות לטנטנית. בי נשבעתי: מדענים טוענים שבערך 46 אחוז מהאירים נושאים גן אדמוני רצסיבי. ובי נשבעתי גם שאפשר לראות אותו, את המניאק הרצסיבי הזה. אתה הולך ברחובות, וכל מה שאתה רואה זה ג'ינג'ים בפועל וג'ינג'ים על תנאי. עכשיו, כפי שעמיתי ר' גלבוע מציין בעמוד האחרון של הגיליון הזה, אף אחד בעולם לא אוהב ג'ינג'ים. אז איך זה שכל העולם מת על מדינה שכמעט מחצית מתושביה אשמים בקשירת קשר לביצוע נמש?

אפילו דברים שנדמה לנו שמייצגים את האירים הם לא באמת איריים. גם לא הצבע הירוק, שהפך למזוהה כל כך עם חגיגות סנט פטריק: לאירלנד אין צבע לאומי רשמי, אבל הכי קרוב שיש לה - הצבע שמופיע בין השאר על ניירת רשמית של הממשלה - הוא בכלל כחול. אפילו קוראים לו "כחול סנט פטריק". הקטע עם הירוק תפס תאוצה רק בתחילת המאה ה־20, בתגובה לאיסור בריטי על הבעת תמיכה בעצמאות האירית על ידי The wearing of green, כשהכוונה היא בכלל לא לצבע אלא לעלה התלתן (שהוא דווקא כן סמל אירי אסלי). ואגב צבעים, בניגוד גמור למה שתמיד חשבתי, מתברר שהדגל הכתום־לבן־ירוק שלהם לא מייצג את העובדה שהם ג'ינג'ים לבנבנים עם אובססיה משונה לדברים ירוקים.

הנקודה היא לא הדיסאינפורמציה המסוימת שיש לנו על אירלנד, אלא העובדה שאנחנו רחוקים ממנה מכל הבחינות האפשריות. אנחנו אפילו לא מתיירים בה, למרות שדבלין היא אופציה זולה יותר - ולטעמי גם מסבירת פנים יותר - מלונדון, שאליה אנחנו דווקא כן טסים; עד עכשיו נדמה לי ש־bmi הטיסה אותי ביזנס והאכילה אותי קונפי ברווז ושלחה אותי לדגום את מנעמי הלאונג' שלה לא בשם המסר "אנחנו מפעילים מעכשיו שתי טיסות ביום בקו תל אביב־לונדון, וחוץ מזה אנחנו יותר זולים מבריטיש", אלא פשוט כדי להגביר את המודעות של הישראלים לזה שאירלנד היא לא רק קונספט; היא גם מקום אמיתי שיש אליו טיסות סדירות.

טוב, וברור שהיא גם קונספט. קונספט של עם שניהל מאבקים כל כך סיזיפיים על הזהות הלאומית והדתית שלו - ושבסוף ניצח את הצד האפל שלו עצמו, וחשוב מזה, את האנגלים המזדיינים - שפעם בשנה הוא מעניק השראה לאנשים מרוב רחבי העולם לצאת מהבית וללכת לצבוע איזה נהר בירוק.

זה מבחינתי הסיפור כולו: אנשים חוגגים עם האירים כי הם רוצים להאמין שאפילו לסיפורים קשים יכולים להיות סופים טובים. השאלה היחידה - שאלה שבראיין מנסח הרבה יותר טוב ממני - היא אם ייתכן ש"מרוב שהשתמשנו במזל המפורסם של האירים, יום אחד הוא פשוט נגמר לנו".

כרגיל, ערבי עם נרגילה

ברחוב Great George, רחוק מאזורי הקניות הרשמיים של העיר, יש חנות קטנה שנקראת "בית חולים לבובות ומרפאה לדובונים". שישה ימים מינוס שלוש שעות הסתובבתי רגלית בדבלין, וזאת החנות הבאמת־מיוחדת היחידה שנתקלתי בה. היא פועלת מאז 1940, וכפי שמשתמע משמה, אפשר לא רק לקנות בה בובה לבת השלוש שלך, אלא גם לראות איך מטליאים למשל דובי שגהר עליו גולדן רטריבר. כשסיפרתי את כל זה לבת השלוש שלי, היא אמרה "וואו"; זה מה שהיא תמיד אומרת כשמשהו ממש לא מעניין לה את התחת. אתם, יש להניח, ממלמלים עכשיו "וואו" משלכם. אבל בית החולים לבובות - או ליתר דיוק, היעדרן של חנויות דבלינאיות אחרות עם מעט שאר רוח - הוא רק סימפטום של תופעה רחבה יותר ובת־שלושית פחות.

הכי קל לראות את זה עכשיו, כשבראיין ואני יושבים ובוהים בתמונות מהמצעד הגדול: הנה בובות ענקיות של "משפחת סימפסון". הנה הליצן של מקדונלדס. הנה תזמורת שצועדת באדיבות ג'יימסון, שהמזקקה שלו היא מוזיאון האלכוהול השני בחשיבותו בעיר. הכל מסחרי, הכל בחסות, הכל מתואגד. ומעשה שטן, שום דבר לא גורע מהתחושה שדבלין היא העיר הכי נעימה והכי ידידותית והכי אנושית בחלק הזה של אירופה. כלומר טכנית היא לא באירופה, אבל תזרמו עם זה.

חשבתי על זה הרבה, והגעתי למסקנה שחלק מהעניין קשור לבתים: עיר שלמה שיש בה בדיוק שני בניינים בני יותר משבע קומות - שאחד מהם הוא מבשלת גינס, ואת השני עומדים להרוס בקרוב - היא בטח לא מקום מאיים. וחלק קשור בוודאי לגישה הכל כך לא אגרסיבית של הדבלינאים לשיווק תיירותי: הידעתם שפארק פיניקס שבפאתי העיר הוא הפארק העירוני הגדול באירופה, ריאה ירוקה שיכולה לבלוע בקלות את כל הפארקים הלונדוניים ביחד? אז זהו, שהם פשוט לא עושים סיפור גדול מהדברים האלה. אבל אחרי ולפני הכל, מה ששובה את הלב זה הנורמליות. פשוט כמויות אדירות של נורמליות נורמלית לגמרי במקום שהיה כל כך דפוק עד כל כך לא מזמן. במקומות אחרים, מקומות עם היסטוריה של נורמליות, דריסות רגל תאגידיות מביאות לך את הסעיף ומסחריות מעיקה לך על הנשמה. במקום הזה, בעיקר כשאתה מסתכל עליו דרך עיניים של מי שחי במקום שעודנו דפוק כמסמר, כל הקפיטליזם הסטנדרטי הזה מתנקז לכדי מילה אחת: תקווה.

בראיין נמצא עכשיו עמוק במור"ק שלו מיוניפי"ל. הוא מספר על איזה מוכתר שהיה מזמין אותו לשתות שַי - הוא אומר "מוכתר" עם משהו שנשמע ממש קרוב ל־כ', וגם אשכרה שי, לא תה ולא טי - ומשם עובר ישר לסיפור על החברים שעדיין יש לו בישראל, ועל זה שאחד מהם איבד אבא בהתקפת קטיושות, ועל זה שמאז הוא כבר לא הלך יותר לשתות שי אצל המוכתר ההוא.

מכיוון שבראיין מדבר יותר ככל שהוא שתוי יותר, ומכיוון שאצלי זה עובד בדיוק להפך, בצהרי הפיינט הרביעי אני משלים עם הרעיון שכבר לא יצא לי לשאת באוזניו את הנאום שהתגבש אצלי עוד בגינס הראשונה. בדיעבד אני לא ממש מצטער על זה, כי לא היה שם הרבה בשר למונולוג מלכתחילה. מה כבר היה לי להגיד לו, שבתור ישראלי אני רואה באירלנד הוכחה לזה שאין מצב אנומלי שאי אפשר לנרמל? שאם האירים ייפלו בחזרה לחרא, אז המסקנה בקשר לסיכויים שלנו לצאת מחראנו־אנו כל כך מדכאת שאני לא רוצה אפילו לנסח אותה? שדבלין היא כל מה שתל אביב צריכה להיות, וגם מה שלעולם לא תהיה?

לא, בהחלט לא משהו בתור מונולוג. כאמור, הסטאוט נוטה להשפיע על החשיבות שאתה מייחס לדברים.