ליברמן הוכיח: לא מתאים להיות שר חוץ

הממשל האמריקני מכיר את ליברמן ואת דעותיו, ואם מישהו בממשל הופתע מדבריו, לא היה זה דווקא מהאמירה עצמה, אלא מהעיתוי שלה, ממש בדקה ראשונה של כהונתו.

ארה"ב מעוניינת במו"מ בין ישראל לפלסטינים, שהתוצאה שלו תהיה הסכם שלום המבוסס על עקרון שתי מדינות לשני העמים. הסכם אנאפוליס, שנגדו יצא ליברמן, הוא פחות חשוב מבחינתם, מה גם שהוא קשור בשמו של בוש. מה שמעניין את ממשל אובמה הם המעשים, ולא הצהרות.

אך האמריקנים קצת מבולבלים מההצהרות ששומעים מראש הממשלה מצד אחד, שהבהיר חגיגית כי הוא בעד מו"מ ותהליך, ומצד שני מדברי ליברמן. יהיה חשוב להם לדעת מי מנהל את העניינים. האם זו ממשלה של ליברמן או של נתניהו? בימים הקרובים הם ינסו לברר מי מנהל את העסק.

ועידת אנאפוליס והתהליך שבא בעקבותיה אינם הצלחה גדולה, זה אפילו כישלון גדול. כך שאין סיבה מיוחדת להיצמד אליו. ליברמן תקף את המהלך באומרו שמבחינת ישראל מפת הדרכים היא המסמך המשמעותי יותר, ומבחינה זו לאמריקנים לא חשוב מהי נקודת המוצא ובאיזה מסמך משתמשים. חשוב העיקרון.

אך ההצהרה שלו באה בעיתוי לא טוב מבחינת ממשל אובמה. הוא נמצא במבחן הראשון המשמעותי של מנהיגותו העולמית בוועידת ה-G-20, ואמירה של ליברמן לכאורה מאתגרת אותו. הציפייה היא שהממשל שלו ואולי הוא עצמו ישיבו לאתגר הזה ויחזרו על בסיס המדיניות האמריקנית הקבועה זה שנים - של מו"מ שצריך להניב הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית, אך הממשל נמנע מלהגיב. זאת מתוך הנחה שעדיף להתעלם מההצהרה הזו ולנהל מו"מ ישיר עם ראש הממשלה.

סגנון הרסני

ההצהרה אינה מהלך חכם של שר חוץ חדש. הוא עוסק בדיפלומטיה שמבוססת על אמנות הניסוח, ובוחנים בה כל מילה. אמירתו נדמית כשליפה. כך הוכיח ליברמן שהוא לא מתאים להיות שר חוץ כי משר נדרשת דיפלומטיה.

הסגנון שבו בחר, גם הוא בוטה מדי, ועלול לקלקל את מה שאפילו לא החל לבנות. בלאו הכי יש הרבה הסתייגות ממנו בעולם, בשל הדעות שהוא מייצג. אמירה כזו מחזקת את הדימוי השלילי שלו, גם בארה"ב. שר חוץ חכם לא נוקט מהלך כזה. להיפך. עליו לנסות להוכיח שהוא יודע את מקצועו.

האמירה גם לא מועילה למשרד החוץ, אלא אם ליברמן כיוון את דבריו לזירה הפנים ישראלית, רוצה לומר: אני בעל הבית והמדיניות שלי תהיה שונה משל קודמתי. אך אם זה המצב, דימוייה של ישראל בעולם עדיף בהרבה על מסרים שמפנים כלפי פנים. בעידננו לא ניתן עוד לעשות הבחנה בין פנים לחוץ כי מה שאומרים בבית, נשמע היטב גם מחוצה לו.

אפילו אם ההצהרה היתה מתוכננת, ניתן לשער שליברמן רצה להבהיר בכך שיש מדיניות חדשה ובעל בית חדש. זה מחזק איכשהו את ההערכה שליברמן יהיה האיש החזק בקואליציה ולא ראש הממשלה, צעד שמעורר שאלות לגבי מידת שיתוף הפעולה בין שלושת מקבלי ההחלטות בענייני חוץ וביטחון. גם בתקופתו של אולמרט ההרכב לא עבד במיוחד, אבל בהקשר לנתניהו, ברק וליברמן, כשיש עוד כמה שרים בשטח כמו מרידור ויעלון - לאף אחד אין מושג איך זה יעבוד. 

ליברמן באמת מאמין במה שהוא אומר, ולדעתו צריך לומר את מה שחושבים, בלי להסתיר. אך גישה גלויה כזו אינה מקובלת בדיפלומטיה. הוא חושב שמדיניות תקיפה היא הנכונה כי עם פשרנות וויתורים לא הגענו לשום מקום. גם אם זה נכון, כשאומרים זאת אין זה מועיל לדיפלומטיה. הרי מטרתה היא להגיע לפשרות. "מי שרוצה שלום שיתכונן למלחמה", זו אמירה נכונה בעיקרה אך משתמע ממנה שאני מעדיף כוח על דיפלומטיה. כששר חוץ אומר זאת, זה נשמע צורם, והנזקים של האמירה כבר ניכרים בשטח: מצרים מיהרה להבהיר שתנהל מו"מ רק עם ברק.

התגובות בעולם הערבי והמערבי הן חשובות מבחינתנו. הרי המכשול הכי גדול למיצוי אנאפוליס הוא באמת הפלסטינים, אבל אמירות כנמו של ליברמן רק גורמות להאשמת ישראל בחוסר ההתקדמות, וזה לא מועיל לנו.

אני מציע לליברמן להיוועץ תכופות עם סגן השר המצויין שלו, דני איילון, לפני שהוא יוצא בהצהרות מסוג זה. מדובר באדם בעל ניסיון ניכר, ובמקום ליברמן הייתי נועץ בו בכל בוקר, בייחוד במה שנוגע לארה"ב. השאלה אם ליברמן מסוגל לכך.

פרופ' איתן גלבוע מומחה לארה"ב אוניברסיטת בר אילן.