אופרה. אבל אחרת
יהודה עמיחי, מרטין בובר והמרכז לאופרה פרינג' נפגשים בפרויקט תיאטרון מוזיקלי יחיד במינו. תסכית של עמיחי מ-1968 הפך לאופרה לא שגרתית לארבעה זמרים. "זה לא מיינסטרים, ובכל זאת, זה תופס אותך", הם אומרים
התסכית "ביום בו נקבר מרטין בובר", שכתב המשורר יהודה עמיחי בשנת 1968, מהלך על הקו הדק שמפריד בין האהבה לסופהּ. יותר מארבעה עשורים לאחר מכן, חברו המוזיקאי והמלחין דניאל רן, נגני "תזמורת המהפכה" והמרכז לאופרה פרינג', לפרויקט תיאטרון מוזיקלי משותף ויחיד במינו, שמבוסס על התסריט. זהו ניסיון ראשון מסוגו להפוך טקסטים של עמיחי למחזה מוזיקלי. במהלך העיבוד הבימתי נערכה היצירה מחדש כשלתוכה נארגו, באישורה של אלמנת המשורר, גם שירים נוספים שלו שהולחנו במיוחד למופע זה.
בהפקה, שתציג הערב (ה') בבכורה על במת היכל התרבות בראשון לציון במסגרת פסטיבל האביב, משתתפים 4 שחקנים ועשרים מנגני "תזמורת המהפכה", שנמצאים על הבמה לכל אורכו של האירוע התיאטרוני. "זהו סיפורו של זוג אוהבים שמנסה לשווא, לאחר מות אהבתם, לשחזר את מהלך הרומן שלהם ולתפוס את רגע הסוף", אומר יובל זמיר, שביים את המחזה. "קולות העולם הסובב אותם, הפרטים, המראות, הצבעים, קולותיה של ירושלים והמטען ההיסטורי הכבד שלה, כל אלה יוצרים מבול של דמויות וצלילים המערפלים את קולו של הזוג המבקש מנוחה בשכחה".
עמיחי, לדבריו, מתאר את הקושי ליצור אינטימיות ודיאלוג קשוב בעולם עמוס מדי שבו ההווה, העבר והעתיד מתקיימים בערבוביה ססגונית ומהפנטת כמו שכתב המשורר בהערות שוליים לטקסט אותו הגדיר - "אורטוריה של קולות". את המחזה הלחין הפסנתרן דניאל רן, בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים והמנהל המוזיקלי של תיאטרון החאן.
האופרה. גדול, מורכב וחובט רגשית (צילומים: מרב יודילוביץ')
על הבמה, בתוך התזמורת, נאבקים ארבעה אנשים, שהם למעשה אותו הזוג, פעם בתקופת ימי בראשית אהבתם ופעם עם מותה של האהבה. "אלו חומרים שלא יוצא לך להתמודד איתם ביומיום, זה הרבה יותר גדול ומורכב וחובט מבחינה רגשית", אומר השחקן והזמר עופר רגירר, "זו הפקה שבה אנחנו עושים הכל – רוקדים, שרים, משחקים ומדברים שירה. המבנה שלה הוא אופראי אבל זו לא אופרה שגרתית במובן הקלאסי, אלא ניסיון ליצור משהו חדש עם סאונד אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים. זה לא דומה לשום דבר שעשיתי או הכרתי קודם ובשבילי, לפחות, זה כמו מגרש משחקים שמאפשר לי להיות החלומות שלי".
גם השחקנית תמר שטיין מדברת על חוויה ראשונית חד פעמית. "מיום ליום זה הפך ליותר מעניין. לא רואים דברים כאלה בשום מקום", היא אומרת, "הרבה פעמים לאורך החזרות לא ממש הבנו או ידענו לאן אנחנו הולכים, כי זו לא יצירה שאנחנו מתורגלים בה, זו לא השפה שלנו. גם הלחנים לא מקלים, כיוון שלא מדובר בפזמונאות. זה מאד מאתגר ובסופו של דבר מדובר בנושא שכל אחד יכול להתחבר אליו – זוגיות שמתפרקת וזוגיות שמתחילה".
טלאי על טלאי של שירים
גם השחקנית והזמרת קרן מור מציינת את ההתעסקות בחומרים שהציעה ההפקה "ביום בו נקבר מרטין בובר" כמלאי הפתעות. "הכל הפתיע אותי במפגש עם האופרה הזו. החומר, צורת העבודה של יובל זמיר, הפרשנות המוזיקלית של דניאל רן. אם במחזה יש קו עלילה ברור, פה יש משהו בדרך כלל מופשט יותר והתפקיד שלנו הוא לפענח את הטקסט, שלא כתוב כביכול למשחק ודורש לחפור בו. זה לא מיינסטרים ובכל זאת, זה תופס אותך".
עבור דניאל רן המוזיקאי, מדובר במסע חווייתי מרגש. "בהתחלה הטקסט נראה לי כמו גבבה של רכיבים. טלאי על טלאי של שירים מאת עמיחי, לצד התסכית. לא הבנתי את הקשר", הוא מספר, "אבל לאט לאט משהו קרה. פתאום התחלתי לעשות אינטגרציה. ניסיתי לראות מהם המקומות בטקסטים שמדברים אליי ועליהם זרקתי, כמו צבע, לחנים. כל חלק, הוציא ממני סגנון שונה. חשבתי שהדרך להתמודד עם גבבת הטקסט היא לתקוף את זה בכל הסגנונות האפשריים".
רצון להוריד את האופרה מקצות האצבעות
ביצירה ניתן לזהות השפעות של סטיבן זונדהיים לצד מוזיקה יוונית, תפילה יהודית, מוזיקה אלקטרונית ובלדה עם הרמוניות ג'אז, שאיכשהו מייצרים ביחד קוהרנטיות עשירה. "בשלב מסוים אתה מבין את ההיגיון הפנימי. יובל זמיר, שגם עיבד את הטקסטים, עשה עבודה מאד אינטליגנטית ויצירתית בחיבורים שבין השירים לתסכית. במבט ראשון, זה יכול להיראות זר, אבל כשהבנתי את הקישורים, התפקיד שלי היה לאחות את האלמנטים הזרים לכאורה", הוא אומר.
קפיצת ראש ליצירה גדולה
מאז שהיה ילד קטן, הוא אומר, הלחין שירי משוררים ולכן החיבור לטקסט של עמיחי לא היה לו זר. גם האהבה שבוערת בו בשנים האחרונות ליצירתו של זונדהיים, עשתה את החיבור לתיאטרון מוזיקלי לטבעית. "המחשבה היא כמובן תיאטרון מוזיקלי במסורת של זונדהיים, להבדיל ממסורות השואוביזנס", הוא אומר, "זונדהיים עסק בתיאטרון יותר מתוחכם ואיכותי שמעניין גם אותי. במובן מסוים זו קפיצת ראש, כיוון שמדובר ביצירה גדולה".
התזמורת מציצה על הזוג ומקניטה אותו
החיבור בין מרכז הפרינג' ל"תזמורת המהפכה" נולד דרך הקשר שנרקם עם רועי אופנהיים, מי שהקים את התזמורת עם זהר שרון, בקופרודוקציה קודמת של "הגלגול" מאת קפקא, עליה ניצח. גם אז מדובר היה באירוע שהוא מעין מעבדה שמשלבת מוזיקה עם אמנויות הבמה. "היה לנו ברור שאנחנו רוצים להמשיך ולשתף פעולה, וחיפשנו חומרים", מספר במאי ההפקה, יובל זמיר. לתסכיתים של עמיחי נחשף שנים קודם לכן, בביתו של ניסן נתיב. "ביום בו נקבר מרטין בובר" הלהיט את דמיונם של כל הצדדים, והעסק התחיל להתגלגל. "יש בתסכית הזה איכויות מוזיקליות שצריך היה להפוך לחומר תיאטרלי ובסופו של דבר לדרמה מושרת", אומר אופנהיים, "זו היתה הזדמנות מצוינת לאתגר את המדיום הזה שהוא בין אופרה למחזמר ולמצוא בטווח הזה משהו חדש".
אופרה גם במזרחית
זמיר ואופנהיים מדברים שניהם על הרצון להפוך את המוזיקה המורכבת והז'אנר האופראי לנגישים יותר. "הקמנו את אופרה פרינג' כי רצינו להוריד את האופרה מקצות האצבעות כמו שהמחול העכשווי פרץ את גבולות הבלט הקלאסי", אומר זמיר, "אני מקווה ששיתוף הפעולה הזה יוליד יצור חדש – אופרה שאפשר לשיר אותה לאו דווקא בקלאסי אלא גם במזרחית, בסימפולים. התנאי הוא כמובן שמתעקשים על דרמה מושרת ואיכות שווה של מוזיקה, משחק ושירה. בשביל זה צריך לייצר פה סוג חדש של שחקנים, כותבים ויוצרים. אנחנו מחפשים ליצור את האופרה של המאה ה-21, את הדרמה המושרת הישראלית, ולהפוך את הז'אנר הנפלא הזה לקומוניקטיבי".
בובר דיבר על ההקשבה והדיאלוג כבסיס לזוגיות
אופנהיים, שגם מנצח על ההפקה, מחזיק בתואר שני בניצוח ובפילוסופיה וחינוך ומרצה באקדמיה למוזיקה בירושלים ובאוניברסיטה העברית. השילוב בין מרטין בובר, אותו למד ולימד, לבין עמיחי קרץ לו מן הרגע הראשון. "בובר דיבר על ההקשבה והדיאלוג כבסיס לזוגיות וזה גם החיפוש שלנו מבחינה מוזיקלית ובימתית לכל אורכה של ההפקה", הוא אומר, "התזמורת הוקמה כי רצינו לבדוק מחדש את עולם הקונצרטים ולהיות מעבדה ליוצרים צעירים.
"כל פרויקט שונה מקודמו ומארח אנשים חדשים מתחומים שונים. עבדנו בפסטיבל ישראל עם יוצרי אנימציה. עבדנו עם הרכב הג'אז Third World Love. עכשיו אנחנו בודקים טקסטים. תזמורת היא בדרך כלל גוף מבצע שאינו יוצר. אנחנו חושבים ועושים אחרת. הפעם הרעיון הוא לייצר חווית סאונד חדשה כשהפעם לצד 20 נגנים שרחוקים מלהיות התזמורת הקלאסית. אנחנו מתנסים לראשונה גם עם אלקטרוניקה".
לצד ארבע השחקנים על הבמה עומדים, לוטשים עיניים ונוכחים מאד, 20 נגנים. הם חלק מהרגעים האינטימיים ביותר שמתרחשים בחדר המיטות של זוג צעיר בתחילת אהבתו וזוג שהאהבה מאחוריו. "לורקה דיבר במחזה שלו, 'הקהל' בדיוק על זה", אומר יובל זמיר ומצטט: "'גם כשאתה שוכב בחדר במיטה אתה אף פעם לא לבד'. זה תפקידה של התזמורת. הם מציצים על שני הזוגות ומקניטים אותם. אין דבר קשה יותר מלהגיע לאינטימיות, לעמוד מול עצמנו מבלי להתבייש, להיות עם האדם הקרוב לנו ביותר מבלי לדפוק חשבון. ברגע שנוצרה הזרות, אנחנו כבר לא לבד".
