במקום שיספרו עלינו, נספר את עצמנו

אמירה עיראקית נפוצה, "מגיחון לפישון", משמעה: עניין שאינו מעניינו, ומבוססת על העובדה ששני הנהרות, הגיחון והפישון, אינם נפגשים. אי אפשר למהול מים מנהר זה לנהר זה, כמו הפרת והחידקל הנפגשים לקראת סופם. בקיצור אין עניין זה קשור לעניין אחר.

מעולם לא שאלתי את עצמי למה התמסרתי לדימוי הזה כל כך בקלות? קיבלתי את דעת האומרים: "היהודי יש לו את מחלת הנדודים, מאז ומעולם".

ככל שאני מתבגר אני שם לי למטרה להעמיק ידיעותיי על עברי, דבר אותו לא עשיתי בילדותי, גם לא בנערותי או בבחרותי. לא לימדו אותי בבית הספר על עברי. ידעתי יותר על השטעטל מאשר על 2,600 שנות עברי העיראקי-בבלי. מערכת הלימודים בבית הספר היסודי, כמו גם בתיכון, מיעטה משום מה ללמד את ההיסטוריה של התקופה החדשה של יהודי עיראק. תמיד נעצרו בתלמוד, בגמרא ובמשניות ודילגו על העידן החדש, כאילו אמרו: "ממילא לא קרה שום דבר חשוב בתקופה זו".

החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, התחלתי לחפש אינפורמציה על עברי. גיליתי תופעה מיוחדת במינה: הקהילה היהודית ממנה אני בא, מעולם לא נדדה. היא אולי התפתחה ופיתחה דרכים חדשות אל המזרח, אך הייתה זו קהילה יהודית שנטועה בארץ אחת, בתרבות אחת מאז סוף ימי בית ראשון. קהילה ששלחה שליחים, מורים, אנשי דת, מנהיגים רוחניים, יועצים, מדריכים במטרה ליצור קשר עם תושבי הארץ, בני תקופת הבית השני, אבל בניה לא עלו לבנות את הבית עצמו ולא לקחו חלק במהפכה של עזרא ונחמיה. הם היהדות "האמריקנית" של אותם הימים, אם תרצו.

תוספת קטנה לאמת ההיסטורית: היצירה בשפה העברית הייתה שם עוד לפני שאליעזר בן יהודה פעל בפלסטינה (ראה: פרופ' לב חקק, ניצני היצירה העברית החדשה בבבל אור-יהודה: מרכז מורשת יהדות בבל, המכון לחקר יהדות בבל, תשס"ג 2003).

נכתבו אלפי ספרים שמספרים, שרים, מפייטים, מתעדים, חוקרים ומבררים את יהדות עיראק, אך עד עצם היום הזה לא מלמדים את ההיסטוריה של הקהילה בבתי הספר כראוי.

הקהילה העיראקית הצטרפה אל המפעל הציוני ותמכה בו במשך שנים, ובסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 חיסלה את עצמה מדעת ומרצון, במשך תקופה קצרה ביותר של שנתיים, לא יותר.

לא עוד קהילה מסודרת, מוגדרת, בעלת חוקים ומבנה קהילתי מלא, אלא מהגרים/ פליטים היוצאים בדרך לא דרך לישראל ובהמשך אף מוותרים על אזרחותם העיראקית ועל זהותם בת מאות השנים. מגיעים לישראל, מותירים תרבות מפוארת מאחור ושואפים להיות "הישראלי החדש" מתוך רצון מוחלט לשכוח, להתערות, להיות חלק אינטגראלי של החלום הציוני.

האם זוהי מעין יציאת מצרים? בפירוש לא! זו לא הייתה יציאה מעבדות לחירות. מדובר בתופעה יוצאת דופן, בה מעתיקה קהילה עתיקה ומבוססת את מקום מושבה, ומטמיעה עצמה בתוך הנרטיב הציוני הצר.

מעבדות לחירות

יציאת מצרים שלי היא היציאה מ"עבדות רוחנית" לחירות ועצמאות יצירתית. כמה ארוכה הדרך אותה עברנו מאז אותם ימים בהם סמכנו על האנתרופולוגים שיבואו ויחקרו את קיומנו, על הסוציולוגים שילמדו את מהותנו, ועל הסופרים שיכתבו אותנו... וכולם, כולם יבואו מארצות אירופה וידעו להגדיר אותנו כראוי. חוקרים שלא היו מודעים לפרופיל האמיתי של אותה קהילה.

החל משנות ה-90 של המאה הקודמת, מסתיימת ההצטדקות של בעלי הזהות חצויה - "העולים החדשים" המלומדים והמשכילים המנסים להסביר עצמם בפני בני הארץ הבורים בכל הנוגע להיסטוריה שלהם עצמם. עולים קולות חדשים מצד בניהם, אלה העומדים אל מול עצמם, הכותבים את עצמם, בונים את עצמם מחדש. לא על חורבות של תרבות, אלא על פניניה המצויים בטונות הספרים, המונחים מטרים על מטרים בספריות, שמהם ניתן ללמוד, לראות, לחוות את העבר הממאן למות, המבקש להיות מצפן לעתיד.

היום היוצרים, הסופרים, המשוררים, המוסיקאים, החוקרים, הסוציולוגים, האנתרופולוגים, הם מבני העדה העיראקית עצמה. הדור הישראלי "החדש" מביט אחורה לא בזעם אלא בתבונה ובהבנה, באהבה, בכבוד לקהילה ממנה באו, על אורחות החיים והתרבות של פעם. קל וברור יותר היום לראות ולשמוע את פעילותם, להבין שכל אחד מהם יכול לומר "אנא מן אל יהוד" (אני מהיהודים) ולנגן ולשיר לא רק בגעגוע אל העבר, אלא בגעגוע לעתיד.

זו היא יציאת מצרים שלי: היצירה האישית הגאה. יצירה היא הזכות הפוליטית הראשונה של כל אזרח. זכות שנשללה מהדור שקדם לי ומדורי שלי בתחילת דרכו מפאת קשיי היום, הקליטה וההתחברות לזהות חדשה.

אפשר לומר שהיום הוכחנו שכשיצאנו ממצרים יצרנו את החופש החדש במו ידינו.