תורתו יש. אמנותו היכן?

הגעתי ל"מעלה" בזכות הרב קוק, ובזכות התלמידים שלי בישיבת מעלות. במהלך הלימוד בכתבי הרב קוק העלו תלמידי הישיבה את שאלת יחסו לאמנות, והדיון בסוגיה זו הביא אותם לתבוע מקום ליצירה במסגרת הישיבה.

ביחסו של הרב קוק לאמנות ניתן להבחין בשלושה רבדים. רובד ראשון ניכר במכתב הברכה לרגל הקמת "בצלאל". הרב קוק רואה בעיסוק באמנות סימן לתחייה לאומית. הוא מדמה את עם ישראל לילדה בשם שושנה. הילדה חולה וקודחת מחום, חייה בסכנה, ואז היא מתאוששת ומבקשת את הבובה שלה. כולם סביבה מאושרים. הילדה רוצה בובה, סימן שהיא מתחילה להבריא. ברובד הזה אין לאמנות ערך בפני עצמה, אלא רק כסימן חיים ראשון אחרי התרדמת של הגלות.

רובד שני הוא קריאתו של הרב קוק לבני בית המדרש לאחוז בעט ולכתוב כתיבה ספרותית. במקומות שונים בכתביו ניכר שהרב קוק ראה בספרות מכשיר רב עוצמה להפצת האמונה ורוח היהדות. הוא הצטער לראות שכתיבתם של בני הישיבות אינה רהוטה ואיכותית. ברובד הזה קריאתו של הרב קוק מזכירה את הסיסמה האידאולוגית "הטובים לתקשורת".

אבל יש גם רובד שלישי, עמוק יותר, והוא מופיע בהקדמתו של הרב קוק לשיר השירים, שנדפסה ב"עולת ראיה". בדבריו שם - לאמנות יש ערך עצמי. תפקידה של האמנות הוא לגלות את כל הטוב שגנוז בנפש האדם. הרב קוק מגדיר את האמנות כמעשה של שליחות וחובה קדושה. כמו שהחקלאי מיישב את הארץ בנטיעות והבנאי בבניין, כך האמנים מיישבים את השממה הרוחנית על ידי יצירה אמנותית בתחומי הספרות והאמנות הפלסטית.

ומה קורה בשטח?

עברו שישים שנה, והקריאה של הרב קוק נשארה ללא מענה ראוי. אין לי ספק שאם הרב קוק היה נוחת כאן היום הוא היה מתאכזב. אין בית ספר גבוה לאמנות פלסטית שאינו סמינר למורות. וגם אין מוסד ללימוד מוזיקה ברוח התורה. רק ישיבות הסדר מעטות יוזמות ומקיימות סדנאות לכתיבה יוצרת. בשטח מעטים הם היוצרים שמביאים אל כיכר התרבות הישראלית חומרים משמעותיים.

מה מונע מהאמנות לפרוץ? בראש ובראשונה השמרנות. וגם הבורות בכל מה שנוגע לחינוך לאמנות; הפחד של הממסד מפני החופש שהאמנות משדרת; הרגישות המופרזת ביחס לביקורת פנימית, דבר שהוא בין השאר מחובתה של האמנות; הבלבול בין תעמולה דתית (קירוב רחוקים) לבין אמנות יהודית; רגשי האשמה המצטברים על רגעי העונג מהתרבות החילונית; הבלבול בין אמנות לבין בידור; ומעבר לכל - היעדר מסורת של אמנות תורנית.

כל החסמים האלה מתחבאים מאחורי הטענה השגורה: "קודם ימלא כרסו ש"ס ופוסקים, ואחר כך יעסוק ביצירה"; או כמו שרגילים לצטט מהרב קוק: "רק שֹרי קודש יכולים להיות שׁרי קודש". טענה שתוקעת מראש כל אפשרות לקידום שכבה משמעותית של אמנים. אמן צריך להיחשף לסביבה יצירתית ולעולמות של רגש ודמיון בגיל צעיר. בלי התנסות יצירתית מוקדמת, הסיכויים שלו לנבוט כאמן אינם גדולים.

בינתיים הדתיים הלאומיים מסתפקים בעמדת הצצה אל העולם התרבותי העשיר של החילונים, שאינה מחייבת לקחת חלק בשיח התרבותי. בינתיים, הצימאון גדל והולך הלחץ מלמטה גובר והולך. באולפנות ובישיבות נפתחות מגמות קולנוע, פעמים רבות בעקבות לחץ של הצעירים. הוצאות

הספרים מזהות את הציבור הדתי לאומי כיעד מרכזי וחשוב. הרצאות ודיונים על קולנוע ויהדות, מדרש קולנוע וכדומה, הם כבר דבר שכיח ורגיל. ובכל זאת, חומרי נפש רבים נשארים נעולים וחסומים. כשרונות רבים נשארים ללא טיפוח.

כשהרב צבי יהודה קוק לימד שהצבא הוא קודש, קמו תלמידיו וחינכו דור של קצינים דתיים שיצאו מבתי המדרש חדורי שליחות. מי ימנף את קריאותיו של אביו, הראי"ה קוק, להרים את דגל השליחות של האמנויות?

• הרב מרדכי ורדי, ראש מגמת תסריטאות בבית הספר "מעלה" ורב הקיבוץ ראש צורים. המאמר הוא פרסום ראשון מתוך מגזין קולנוע העומד לצאת בערב פסח, לרגל פתיחת אירועי חגיגות "20 שנה למעלה".