מתי כבר אפשר לאכול?
מתברר שלא כולם נהגו להסתפק בפטרוזיליה (או תפוח אדמה) בדרך הארוכה אל סעודת ליל הסדר. ד"ר יהושע קלופ גילה הגדות ישנות, שאיזכרו שורה של מנות ראשונות עשירות. המשפחה שלו כבר לא מחכה בקוצר רוח ל"שולחן עורך"
אחרי עשר שנים שבהם למדתי טקסטים מן המקורות ששימשו לחיבור סדר הפסח, אחרי שקראתי מחקרים רבים על התפתחות ההגדה, ואחרי שכתבתי (וכתבתי מחדש, ושוב כתבתי מחדש) פרשנות ביקורתית על ההגדה, אוכל להגיד בבטחון שלפחות דבר אחד השתנה בחיי - משפחתי כבר אינה צריכה לרעוב לפני הגשת הארוחה העיקרית בסדר שלנו.
בסדר שנערך במשפחתי בילדותי, וכן בסדרים הראשונים שאני עצמי הובלתי, היינו רשאים לאכול רק כמה עלי פטרוזיליה טבולים במי מלח לפני תחילת הסדר. אחר כך חיכינו וחיכינו, לפחות שעתיים, עד שסוף-סוף יכולנו לאכול קצת מצה. אני זוכר שקינאתי עד מוות בחבריי, שאצלם היה נהוג לאכול תפוח אדמה בתור כרפס. הו, תפוח אדמה - מנה ראשונה היאה למלך! וכל זאת אחרי יום שבו המזון היחיד שניתן היה למצוא בביתינו היה יוגורט, ביצים ומעדן אגוזים. האם זאת הדרך להתחיל משתה? מי המציא את הרעיון המטורף הזה?
אבל כעת, בסדר שאני מנהל בביתי, אף אחד לא נאלץ לשבת ולרעוב כאשר אנו מקיימים את מצוות האזכור של יציאת מצרים. המשפחה שלי יכולה להודות על זה לכתב יד של הגדה שנתגלה בגניזת קהיר, ושפורסם כעבור זמן מה על-ידי דניאל גולדשמידט. בהגדה הזאת, בת אלף השנים, מופיעות ארבע ברכות שונות, שנאמרו במהלך הגשת סדרה של מנות ראשונות, שככל הנראה כללו - לא תאמינו - מבחר עשיר של ירקות, פירות, ביצים, אורז ובשר. בהגדה עתיקה נוספת, שפורסמה לאחרונה על-ידי עזרא פליישר, נאמרת ברכה על סוג מסוים של מאפה (כשר לפסח כמובן).
חזרה למקורות
ההגדות העתיקות הללו מזכירות לנו שהסדר הוא משתה שממנו נהנים אנשים שחגגו את חירותם. אנשים חופשיים אינם חוגגים על-ידי הרעבה עצמית (או אכילת פטרוזיליה). הם חוגגים את חירותם על-ידי אכילת אוכל טוב ועשיר.
אכן, בסימפוזיון של היוונים והרומאים - שהיווה מודל ליסודות רבים של סדר הפסח - לא היה נהוג לערוך דיון לפני שקודם כל סיפקו את הצורך הבסיסי של האדם לאכול מזון. נראה כי המנהג הנהוג בימינו להימנע מאכילה לפני הסדר הוא עיוות של מה שהסדר אמור היה להיות. לפיכך,
בסדר אישי שלנו במשפחה אנו מנסים לתקן את הטעות הזאת בכך שאנו מבטיחים שבעת הדיון ביציאת מצרים איננו כה רעבים, עד שכל מה שנוכל לחשוב עליו הוא אוכל.
ישנן כמובן גם דוגמאות אחרות: כשכתבתי את הוראות הטקס ב'הגדת שכטר', העיר לי פרופ' גולינקין שחלקן היו מבלבלות למדי – מתי להרים את הצלחת, מתי מותר להניח אותה, מתי להרים את היין, כמה זמן צריך להחזיק אותו, ומתי סוף סוף מותר לשתות ממנו? הסכמתי אתו ברצון. אכן, הדבר מבלבל ומפריע. עלול לקרות מצב שאדם יהיה מוטרד כל-כך אם הוא (או היא) מחזיק את החפץ הנכון, עד שמשמעות המלים הנאמרות הולכת לגמרי לאיבוד.
אלה הן רק שתי דוגמאות המדגימות כיצד מחקר מודרני יכול לשפר את קיום מצוות הסדר בזמננו, ולהעניק פרספקטיבה עשירה יותר על תולדותינו ועל קיום הטקסים שלנו. גם זו חזרה למקורות.