תל אביב: החטאים במזוודה והאהבות שבדרך
כמה כוח צריך להיות למקום כדי שיהיה לו עולם מושגים משלו. "הרווקה התל-אביבית", מצקצקים הטוקבקיסטים, כאילו מדובר בזן חדש של דבורה, שיודעת רק לעקוץ ולנוע מפרח לפרח באגביות, ולא בבחורות בשר ודם, שגם אם עטו שריון מחוספס כחלק מתהליך ההתאקלמות עדיין כמהות לחיבוק בסוף היום
בדיוק כפי שגוגל יכול להיות מדד פופולריות - מספר התוצאות שיניב החיפוש שלך מעיד משהו על החשיבות והשכיחות של המושג שהקשת בתיבת החיפוש - כך גם מספר הפעמים שעיר מסוימת מוזכרת, בין אם בסרטים, בשירים או בכלל במדיה מעיד על התקפוּת שלה כעיר דינמית, מושכת, אפופת הילה. אם ללכת בזהירות על הקו הדק שבין קלישאה חבוטה לבין "היי, יש משהו בדבריה", כמו שלאמריקנים יש את ניו-יורק, אותו תפוח גדול שכולם מבקשים לנגוס בו, לנו בזעיר אנפין, כיאה למידותינו הצנועות, את תל אביב.
תל אביב, בירת הצעירים, הדייטינג, הגייז, הרווקים המחפשים, המהוללים והמתהוללים. בין שאר התארים הלעוסים, שיש בה בילויים עד בלי די ופעילות נון-סטופ, ב"עולם האמיתי" בכלל ובערוץ יחסים בפרט, מזמן הוענק לעיר הזו מעמד עצמאי: "מדינת תל אביב".
זו עיר עם חוקים וקצב משלה, משל היתה הוותיקן שבתוך רומא. ובתוכה, למשל, אזור רוטשילד, רובע סליז מקומי באלנבי בואכה בן-יהודה ושפע צעירים שטופי הורמונים שמשוועים לקצת נחת בתוך כל הכאוס הזה, מוצצים עד לשד עצמותיה את העוצמה שיש לכרך להציע.
בין שלל הבניינים לשימור, דוגמיות הבאוהאוס, כיכר רבין על האסוציאציות שלה ושאר נקודות ציון היסטוריות שעל פניהן אנחנו חולפים כמעט מבלי לתת על כך את הדעת, נדמה שלכל אחד מאיתנו יש גם את ההיסטוריה הפרטית שלו, חקוקה על הטריטוריה שלה.
אולי גם אתם הייתם בדייט ראשון מביך באחד הפאבים בלילנבלום או בן-יהודה. אולי גם אתם השקתם כוסות עם מישהו שהוא די זר עבורכם, מביטים לו/לה עמוק בעיניים, מייחלים למשהו אמיתי על רקע שירים רועשים מדי, במרחב צפוף מדי. אולי גם אתם עשיתם לפחות פעם אחת שופינג בעזריאלי או בדיזנגוף סנטר, רק כדי לגלות לאחר מעשה שהחנייה (או דוח החנייה) עלו יותר מהרכישות שלכם. אולי גם לכם יצא לפסוע בשדרותיה המרהיבות של העיר, לנשום אוויר. טוב, אי-אפשר להיות פיוטית בכל מחיר, לנשום ערפיח מכוניות בניחוח זיהום אוויר. אולי גם לכם יצא להודות, ביניכם לבין עצמכם, שיש משהו ממכר באסופת המינוסים של תל-אביב. מעין "השלם עולה על סך חלקיו" בהפוך-על-הפוך.
נכון, אין חנייה, יש זיהום, המחירים בשחקים וביחס הפוך לגובה תקרת הכוך ששכרתם במיטב כספכם. ועדיין, כשחתיכות הפאזל העקומות-משהו נמעכות לכדי תמונה שלמה, נדמה שנוצר כאן תמהיל כייפי וייחודי. משהו שמשתלב היטב באווירה הכלל-ישראלית הרווחת: קיטורים ללא הרף על המדינה ותחלואיה, ומדי פעם למלמל חרש מתחת לשפם: "אבל אין כמו בבית, ברור".
כמה טוב וכמה רע מתנקזים איכשהו לכמה רחובות מצטלבים
דוגמה טובה:
אהובת החורף שעבר של נהג הקטר
צבי יוליס
נהג הקרון רצה להציע לה נישואים מהרגע שנפגשו בחורף הקודם על שפת הים, בשעת צהריים פטפטנית שלאורכה התברר כי שניהם אלמנים. פעם במאה שנה, סיפור סופשנה
אני הולכת באזור ראשי בשעת לילה, ברקע אורות ניאון מתחלפים ושאון הרחוב, ומהרהרת לעצמי: כמה זוגות יושבים עכשיו באוטו במבוכה הזו של סוף דייט: תהיה נשיקה או לא? אולי מחנק בגרון - איך לבשר לה שזה לא זה? או מחשבות שבלוניות מתרוצצות: "אוף! שלא יחשוב שאני נלהבת מדי!". כמה תשוקות, אהבות, פרידות, מפחי-נפש ורגעי שיא מתרחשים ברדיוס כל-כך קטן. כמה פלירטוטים, שיחות, שתייה. כמה הונאה ורמייה. כמה טוב וכמה רע מתנקזים איכשהו לכמה רחובות מצטלבים בלי פנייה שמאלה או פרסה. כמה כבישים בשיפוץ תמידי, ממש כמונו, מנסים להתייעל ולהשתפר כבר כמה שנים, בתהליך סמי-סיזיפי, שנדמה שאין לו קץ.
תחשבו כמה כוח צריך להיות למקום, כדי שיהיה לו עולם מושגים משלו. "הרווקה התל-אביבית", מצקצקים הטוקבקיסטים בלשונם השכם וערב. כאילו מדובר בזן חדש של הדבורה העירונית המצויה, שיודעת רק לעקוץ ולנוע מפרח לפרח באגביות, ולא בבחורות, בשר ודם, שגם אם עטו על עצמן שריון מחוספס, כחלק מהאורבניזציה שלהן, בסופו של דבר גם הן כמהות לחבק מישהו אוהב בסוף היום.
"תל-אביב, הנה אני מגיע, באתי להזיע"
דוגמה רעה:
"אל תתאהב בי, אני סתם זונה תל אביבית"
גיל לוי
למדתי את המשחקים, למדתי לתת מרחב, להיעלם לעיתים, להקרין אדישות, להוות אתגר. בלי חיזורים ובלי שטויות, כאן הרי תל אביב, לא עיירה קטנה. הפנמתי הכל. ובכל זאת, הן ברחו לי, בזו אחר זו. החלטתי להתעמק בעניין: אספתי עדויות מחברים שעוברים כאן מסלול הדחות דומה. תיעדתי מאות מקרים, עד שהגעתי למסקנה מעוררת חלחלה
ניסיתי לחשוב על שיר, אחד מיני רבים, שיש על אודות העיר המופלאה הזו, שייצג אותה בעיניי יותר מכל. נראה לי שהמילים בשירם של הדג-נחש "הנה אני בא", שעיקרו בכלל ירושלים, כמה אירוני, מביאות לידי ביטוי רעיון מדויק. "תל אביב, הנה אני מגיע, באתי להזיע", שר שאנן סטריט בקולו הצרוד קמעה.
תל אביב היא חוף ים ביום קיץ מהביל. אתה מזיע, אבל נהנה מכל אגל זיעה שזורם במורד גבך. מבחר של גופות שזופים מפזזים על החול בלבוש מינימלי. בריזה, ארומת קרנבל באווירת סובלנות פוגשת מתירנות פינת שמחת חיים.
בהמשך השיר: "שלוש שנים לקח לי לקבל את ההחלטה, אורז את החטאים לתוך המזוודה". כן, תל אביב היא המקום לגור בו, בהא הידיעה, אבל נדמה שרק לתקופה. תקופת שכרון חושים בלב העניינים. הכל מותר, הגבולות פרוצים. 24/7, אם לכמת את העניין למספרים.
זה סוד הקסם של העיר הזאת, התחלופה האינסופית של צעירים, שחיים את החלום-בהקיץ הזה, בדרך כלל לפרק זמן קצר בהיסטוריה שלהם. מתבגרים, מתגברים, מתברגנים. מפנים מקום לדור הבא, שישכיר דירות במחירים מופקעים ויחייך חיוכים רחבים מדי בעיניים טרוטות. לבוגרי העיר הזו לא נותר אלא לזכור לה בחמימות נוסטלגית חסד נעורים.
בכל פעם היא חושפת טפח. טוב, בעצם... טפחיים
אני התאהבתי בה. כמו כל קשר, זה לא קרה בבת אחת. התחלנו במפגשים דו-שבועיים, בעודי מגששת בסוף שנות העשרה שלי אם יש קווי בסיס משותפים כדי שניתן יהיה אולי לרקום איתה איזושהי מערכת יחסים. עם הזמן עלתה משמעותית תדירות המפגשים. בכל פעם היא חושפת טפח. טוב, בעצם... טפחיים. מאפשרת לי הצצה לעולמות צבעוניים שלא הכרתי.
זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. עשיתי עבורה אי-אלה ויתורים מפליגים. אבל בשורה התחתונה - היא עדיין עושה לי את זה, עדיין יש לה את זה. ובגיל 100, תודו גם אתם, מדובר בהישג בהחלט מכובד.
אז לרגל חגיגות ה-100 לעיר "צעירה מגילה" אני רוצה להצדיע לה, למדינה בתוך מדינה. כמו כוכבת פופ טראשית במיוחד אתה נוטה לזלזל, לגמד, לרטון - אבל מתקשה להסיר ממנה את העיניים. אי של שיגעון בתוך ההוויה הישראלית הרגילה. ואולי דווקא האלטרנטיביות של תל אביב היא-היא המציאות האמיתית? הרי לא אחת נתקלנו ב"שוטה הכפר" שיודע מה טוב יותר מכולם.
אז לנמנעים, למקטרגים, למסנגרים ולמאוהבים, לכולנו: שיהיו עוד שנות בילויים תוססים רבות במקום השונה ומשונה הזה.
תל אביב, לחייך!
לפנייה לכתב/ת 
פיוטית, למרות הערפיח
צילום: סיגלית גיגה פרקול
אתה מזיע, אבל נהנה מכל אגל זיעה
צילום: סיגלית גיגה פרקול
מומלצים
