"זה לחם העוני שאוכלים זקנינו במדינת ישראל"

"זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים" - מכריזה ההגדה של פסח, ומצווה עלינו לשנן הכל ולהעביר לדורות הבאים. כמובן, בתקווה שחיי צאצאינו יהיו טובים בהרבה, וכל הסיפור הזה יישאר אי-שם בהיסטוריה, רצוי כמה שיותר רחוק.

אז יש לנו חדשות בשבילם, ולא מהסוג שהם היו רוצים לשמוע. וכמו בכל סיפור, גם לזה יש שם וכותרת: "זה לחם העוני שאוכלים זקנינו וחלשינו כאן במדינת ישראל". כן, באדיבות מדינת ישראל והמוסד לביטוח לאומי חיים מאות אלפי בני אדם בקושי רב מלחם העוני שהואילו להקצות להם באמצעות קצבאות הביטוח הלאומי.

האותיות הקטנות, ערב פסח אשתקד: על מכות צרכנות, עבדות וחירות

אלא שתמורת הקצבאות המרודות הללו הם שילמו רוב שנות חייהם, במיטב כספם, ולא איזה נוגש מצרי החליט כמה פיתות מצריות יאכלו או לא יאכלו העבדים ביום.

כי זה הדבר שכולנו באמת צריכים לזכור ולשנן: כל חיינו כבני אדם בוגרים אנו משלמים למוסד לביטוח לאומי, במצוות החוק, אחוזים נאים מהכנסותינו - בין אם אנו עובדים ובין אם לאו, בין אם אנחנו מקבלים קצבה ובין אם לאו, בין אם אנחנו שכירים ובין אם אנו עצמאים.

למן הרגע שאדם נהפך בגיר, וזה קורה בגיל 18, פוטנציאלית הוא מצטרף לגדודי המממנים של המוסד לביטוח לאומי. מי שבגיל 18 עדיין לומד בתיכון יקבל דחייה עד תום לימודיו, וכך גם מי שמשרת בצבא. אבל רגע אחרי זה כבר יעוט עליו המוסד, ועד יומו האחרון יבקש את התשלום החודשי, המצטבר לתשלום שנתי, שמצדו מצטבר לתשלום רב-שנתי, מאוד מאוד רב-שנתי - הוא יכול להגיע ל-45 שנה ואף יותר.

להעניק ביטחון לכבוד האדם

נו, ומה אנחנו מקבלים בתמורה לזה? ומדוע קבענו כבר במלים הראשונות כאן שמדובר בלחם עוני? בואו נראה את הנתונים, כולם מצויים באתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי.

נתחיל דווקא מהסוף, בקצבת הזקנה. זה הרי הגיל שאין לאדם המבוגר שום סיכוי כמעט למצוא עבודה בשכר, ולמעשה כל הרעיון הוא שהחל בגיל מסוים ואילך לא יצטרכו מבוגרים לעבוד לשם פרנסתם.

אז הנה הסכומים: סכום קצבת הזקנה הבסיסית החודשית ליחיד הוא כיום 1,268 שקל. אם מדובר בזוג שלאחד מהם אין מלוא הזכויות - יקבלו השניים בסך הכל 1,906 שקל בחודש. אם בכל זאת זכאים שני בני הזוג לקצבה בסיסית מלאה - הם יקבלו יחד 2,536 שקל. סכום קצבת הזקנה הבסיסית החודשית לבני 80 ומעלה ליחיד הוא 1,345 שקל (תוספת של 77 שקל), ואם יש תוספת בגין בן הזוג, תעמוד הקצבה החודשית לשניהם על 1,983 שקל (שוב - תוספת של 77 שקל, אלא שזה בעבור שני אנשים).

נכון, זו הקצבה הבסיסית, ועליה יכולים להיתוסף סכומים שונים בגין מצב משפחתי או צבירת ותק בביטוח הלאומי, אך לכל היותר מדובר בכמה מאות שקלים בחודש. לא בדיוק מה שיגרום להבדל ממשי במשמעותן הכלכלית של הקצבאות הללו. שהרי לא מסובך מאוד להבין שמזה אי-אפשר לחיות בכבוד: קיום הוא לא רק המזון שרוכשים בני אדם, אלא גם תרופות, עזרת הזולת, ביגוד והנעלה, ו-כן - גם חופשות, בילויים, תרבות וכדומה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חוזר בימים אלו להשתמש בביטוי שבפיו נשמע נלעג - "ביטחון תזונתי". בואו נראה מה שווה באמת הביטוי הזה, ונתחיל מזה שבתור ניסוי ניכנס עם זוג מקבלי קצבת זקנה למרכול הכי זול במדינה. נראה כמה כסף באמת יישאר בידיהם לרכישת מזון אחרי ששילמו בעבור תרופות, ארנונה, חשמל, טלפון, מים ונסיעות. כך שבמצב הנוכחי אפילו את זה לא מבטיחות קצבאות הזקנה.

ויותר מכך, ביטחון תזונתי אפשר ליצור לכאורה גם באמצעות הקמת רשת כלל-ארצית משוכללת של בתי תמחוי. הרי העיקר שהבן-אדם יאכל משהו כל יום, לא?

אז התשובה היא בפירוש לא. כדאי שמישהו יזכור במדינה הזאת להעניק ביטחון לכבודם של בני אדם. אם נתחיל בקצבאות הזקנה שקוצצו כבר לפני כמה שנים, והן מעולם לא היו גדולות, נראה בדיוק כיצד מחבלת המדינה בכבוד מי שנתנו את מיטב שנותיהם בעבורה. כשמדובר בקצבת הזקנה, זהו לא רק לחם עוני; זה לחם גדוש-מרור מדי יום ביומו, שנים ארוכות אל תוך שנים שרק הולכות ונעשות מפחידות יותר.

הכסף ירד לטמיון הביטוח הלאומי

בתחום הבטחת יכולת הקיום של מובטלים לא תורמת המדינה הרבה יותר. באופן שיטתי, בתהליך הנמשך כבר 20 שנה בקירוב, מקוצצות זכויות המובטלים. מצד אחד מקוצרת התקופה שבה יקבלו דמי אבטלה מן המדינה, ומן הצד האחר, על מנת שיהיו בכלל זכאים לדמי אבטלה, הם נדרשים להוכיח כי עבדו תקופה ארוכה יותר לפני שנהפכו מובטלים.

למשל, שכיר ממוצע שקיבל משכורת חודשית יצטרך לעבוד 360 ימים - שימו לב, לא ימים קלנדריים אלא ימי עבודה - מתוך 540 הימים (כנ"ל). אפילו אם נחשב 25 ימי עבודה בחודש, נגיע למסקנה שאדם כזה יצטרך לעבוד שנה ורבע מתוך כמעט 22 החודשים שקדמו לאבטלתו.

היכן המלכוד? ובכן, אדם שתעסוקתו אינה יציבה, ועבד, למשל, שנה - שבמהלכה שילם כל הזמן דמי ביטוח לאומי, אך איתרע מזלו ובתום תקופה זו הוא פוטר; אם גם לפני כן לא עבד תקופת-מה, בהחלט ייתכן מצב שהוא לא צבר את השנה ורבע הנדרשת - ולכן לא יקבל דמי אבטלה.

התמונה מצטיירת במלוא חריפותה, אם למשל מדובר באדם שמאחוריו כבר עשרות שנות עבודה, אך כעת, קרוב לוודאי שבגיל מבוגר יחסית הוא נע מעבודה לעבודה בלי יכולת לצבור את התקופה שדורש החוק. במצב זה לא יועילו לו כל השנים ששילם למוסד לביטוח לאומי. הכסף ירד לטמיון המוסד, לבלי שוב.

ואם בכל זאת שפר עליו גורלו של עובד מובטל לקבל דמי אבטלה, השמחה לא תארך זמן רב. אם, למשל, הוא בן 45 ויש לו שלושה ילדים, הוא יקבל דמי אבטלה במשך לא יותר מ-175 ימי עבודה, שהם 7 חודשים ותו לא. אם הוא בן 35 בלי ילדים, או צעיר מגיל 35 אך עם 3 ילדים, הוא יקבל רק 138 ימים, שהם חמישה חודשים וחצי. ומה אחר כך? ברוכים הבאים למעמד מתן לחם העוני הרשמי.

חוזרים לפשוט יד לקצבה

"הבטחת הכנסה" קוראים לזה, וזה מה שיקבלו אלו שמיצו את זכותם לדמי אבטלה. הסכומים? נראה למשל את קבוצת בני 55 ומעלה: יחיד יקבל 1,921 שקל בחודש, זוג עם ילד - 3,342, זוג עם שני ילדים ויותר - 3,803.

אבל, כדאי לדעת, לקצבת הבטחת הכנסה לא יהיה זכאי מי שבבעלותו מכונית, או שמישהו איפשר לו להשתמש במכוניתו. למה? מן הסתם חשב מישהו באוצר ובכנסת שמכונית בתחילת המאה ה-21 היא בגדר מותרות, שטוב יעשה המובטל אם ייפטר מהם ויחיה מתמורתם.

העובדה שמכונית עשויה לתרום לכך שמובטל יוכל למצוא עבודה שאחרת אין לו דרך להגיע אליה, אינה נחשבת. קודם יפשטו מהאדם את כבודו, אחרי זה יטלו ממנו אמצעי פרנסה, וכאשר יכלה את הסכומים שיקבל ממכוניתו, יוכל שוב לחזור ולפשוט את ידו אל המוסד לביטוח לאומי. או אז יתרווח המוסד בכסאו בהנאת-נגידים ושועים, ויקבע כי עכשיו אולי אפשר להתחיל לדבר עם העני הלא-כל-כך חדש, ולהקצות לו את לחם העוני הרשמי.

לא תבעת - זבש"ך

"עיקר שכחתי" היה אומר מנחם מנדל, גיבורו של שלום עליכם, שעסק בעסקי אוויר למיניהם. אנחנו את העיקר לא שכחנו. רק לא מזמן הזכיר עמיתי, עו"ד חיים קליר, את קיומו של סעיף דרקוני בחוק הביטוח הלאומי, ובצדק ציין שהמחוקק של סדום ועמורה לא היה מתבייש בו.

תמציתו: לכל אדם במדינת ישראל יש שנה אחת בלבד (!)

 להגיש תביעה לשם קבלת זכויותיו מן המוסד לביטוח לאומי. לא הגיש בזמן - הפסיד. לשם השוואה, תביעה אזרחית רגילה שמגיש אדם נגד רעהו מתיישנת כעבור 7 שנים.

אז נתאר לעצמנו אדם מבוגר שלא היה מודע לזכויותיו, והגיש תביעה לקצבת זקנה רק שלוש שנים לאחר שהגיע לגיל המתאים. במקרה כזה הוא יקבל רק שנה רטרואקטיבית, ואת השנתיים הראשונות יפסיד רק מפני שלא הגיע בזמן.

מעניין אגב, שכשהמוסד לביטוח לאומי רוצה למצוא את מי שחייבים לו, הוא מצליח מעל ומעבר. רק כשזה מגיע לאיתור הזכאים, פתאום הוא חוזר למאה ה-19, בלי רישומים ובלי מחשבים. הרי יש היגיון בשיגעון הזה: אם המטרה היא להאכיל לחם עוני, למה לא ללכת עד הסוף, להציק ולהחליש בכל נקודה שרק אפשר?