על הגבול בין תאונה להתאבדות

א', בת 20, נסעה עם ידידהּ ברכבו. כשהגיעו סמוך למושב עוזה שבחבל לכיש, ביקשה מהידיד לעצור בצד הדרך, כדי שתוכל להתפנות לצרכיהּ. ניסיונה לחצות את הכביש הסתיים בטרגדיה. רכב חולף פגע בה, והיא נהרגה. א' הותירה אחריה תינוקת בת חצי שנה.

סבתה של התינוקת, אשר המשיכה לגדל אותה, פנתה לחברת הביטוח מגדל, אשר ביטחה את הנהג הפוגע. הסבתא ביקשה פיצויים בעבור נכדתה, ומגדל סירבה. המנוחה התפרצה אל הכביש במתכוון, טענו נציגי מגדל. א' נהרגה כתוצאה מניסיון התאבדות שצלח, הודיעו לסבתא, ודחו את התביעה.

הנטל להוכחת ההתאבדות חל על חברת הביטוח

המחלוקת בין שני הצדדים הגיעה עד בית-המשפט העליון. השופטת עדנה ארבל חזרה על האבחנה שעשה בית-המשפט העליון לפני כ-8 שנים, בפרשת עודד לזר. האבחנה היא בין מוות שנגרם כתוצאה ישירה מניסיון ההתאבדות, לבין מוות שנגרם כתוצאה מהשפעת ניסיון ההתאבדות על השימוש ברכב המנועי.

רק במקרה השני זכאים התלויים בפרנסתם במתאבד לפיצויים. ואולם כבר שם, הזכירה השופטת ארבל, קבע בית-המשפט כי "לכל הפחות באותם מקרים בהם אדם המשליך עצמו מתחת לרכב נוסע...הנזק שנגרם לו בוודאי הנו תוצאה ישירה של מעשהו המכוון".

המסקנה מפרשת לזר לגבי המקרה שלנו, קבעה השופטת, היא כי אם ייקבע שהמנוחה התאבדה, הרי שילדתה לא תהיה זכאית לכל פיצוי. ואולם, הקשתה השופטת, האם הוכח כי המנוחה התאבדה?

הנטל להוכחת ההתאבדות חל על חברת הביטוח, שהרי היא טוענת לפטור מחבות. כבכל עניין אזרחי, רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של טענת ההתאבדות, הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מאשר במקרה הרגיל.

בתי-המשפט, המשיכה השופטת, לא מקבלים בקלות את הטענה שהנפגע התאבד. זאת לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן, שאינה מעשה של יום-ביומו. כך בפרשת לידאווי, סטה רכב ללא סיבה נראית לעין לכיוון משאית שנסעה בנתיב הנגדי, והתנגש בה בעוצמה ובמהירות.

חברת הביטוח הביאה ראיות על טקס פרידה מהחיים ושינויים בפוליסת ביטוח החיים שהמנוח עשה לפני התאונה. הובאו גם צילומים שעשה המנוח עם בני משפחתו ביום התאונה. הוכח שהמנוח נקלע לחובות. למרות כל אלה, לא מצא בית-המשפט כי הוכח שהמנוח התכוון להתאבד.

חוסר אכפתיות וחוסר זהירות - לאו דווקא כוונה להתאבד

גם במקרה זה, קבעה השופטת, לא הוכח ברף של מאזן ההסתברויות הנדרש, כי המנוחה התכוונה להתאבד. מנסיבות התאונה ניתן לצייר גרסה סבירה חלופית לגרסת ההתאבדות. מעדותו של הידיד שהסיע את המנוחה עולה כי היא ביקשה שיעצור בצד הדרך כדי שתוכל להתפנות. המנוחה ירדה מהרכב, החלה לחצות בריצה את הכביש, ואז נדרסה.

אכן, העדויות מלמדות כי המנוחה חצתה את הכביש באופן שהתאונה היתה בלתי-נמנעת. עם זאת, לצערנו חוסר תשומת לב מצד הולכי רגל מביא פעמים רבות לידי תאונות בלתי-נמנעות. זאת מבלי כל כוונת התאבדות מצד הולך הרגל.

יתרה מכך, הידיד העיד כי המנוחה שתתה אלכוהול לפני שנסעה עמו. ייתכן שהאלכוהול השפיע על שיקול דעתה ועל הערכת יכולתה לחצות את הכביש באותה נקודת זמן.

אכן, חברת הביטוח הביאה ראיות באשר להיסטוריה הנפשית של המנוחה. ואולם גם בכך אין כדי לעבור את רף ההוכחה הנדרש. ניסיונה של המנוחה להתאבד נעשה כחמש שנים לפני התאונה. מאז, למרות שנפגשה עם מערכות הטיפול בנפש, לא דווח על כל מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים.

גם אם חוותה המנוחה משברים קשים בחייה - אין בכך כדי להצביע על כוונת התאבדות, במיוחד כאשר המנוחה גידלה תינוקת בת כחצי שנה.

יתכן כי נסיבות חייה הקשות ועברהּ הנפשי של המנוחה השפיעו על חוסר אכפתיות וחוסר זהירות כאשר חצתה המנוחה את הכביש, אך מכאן לא נובעת בהכרח מסקנה כי המנוחה התכוונה להתאבד.

אין ספק, הסכימה השופטת, האפשרות שאותה העלתה מגדל - כי המנוחה רצתה להתאבד - הינה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אך היא רק אחת האפשרויות. לא הוכח כי אפשרות זו חוצה את רף מאזן ההסתברויות הנדרש.

לפיכך פסקה השופטת ארבל בהסכמת השופטים אליעזר ריבלין וחנן מלצר, יש לקבוע כי המנוחה נהרגה בתאונת דרכים ולא תוך כדי ניסיון התאבדות. חברת מגדל חייבת לפצות את בתה בעבור נזקיה כתלויה וכיורשת של המנוחה.

הכותב הוא עורך-דין מומחה בדיני ביטוח ונזיקין