הדרך לחירות. על-פי הרב בני לאו

1. החמץ: מה החמץ החברתי אותו היית רוצה לבער? חמץ נוצר מניפוח יתר, כשלא בולמים את התפיחה של העיסה. נדמה לי שהחברה שבה אנו חיים, על כל מפלגותיה וחלקיה, סובלים מהתופעה הנפוחה הזו. יהירות יוצרת אטימות. מלחמת לבנון השנייה תפסה אותנו בדיוק בנקודה הזו. אולי זה לא ה"חמץ החברתי" במובן הכלכלי, אך הביטחון המופרז שמקורו ביהירות מקרין על כל החוליים החברתיים שלנו.

• "כולנו עבדים": ג'קי לוי עונה על השאלון
  

2. הא לחמא עניא: האם ניתן לפתור את בעיית העוני? "אפס כי לא יחדל אביון". עוני אינו רק בעיה כלכלית. תמיד היה עוני, ותמיד יהיה. תמיד היה עושר, ותמיד יהיה. האתגר אינו לבער את העוני, אלא ללמוד להתנהל כחברה צודקת שבה הכוחות העמידים יותר מרגישים את האחריות כלפי החלשים שבחברה. יש דרך

לצמצם עוני, להוציא אנשים ממעגל סגור של חברת עוני על ידי חינוך מושקע, לקדם נערים ונערות דרך הצבא להשכלה גבוהה, שתאפשר להם להשתתף במרוץ החיים.

3. כל דכפין יתי ויאכל: מה חשוב יותר - צדקה או צדק? מה יותר חשוב יד ימין או יד שמאל? אנשי צדקה משחררים את הממסד מלקיחת אחריות. חברה שאין בה צדקה, משולה לסדום. שילוב ידיים בין הממסד, על מערכות הצדק שבו (רווחה, חינוך, בריאות, שיכון), לבין החברה האזרחית שמבקשת להוציא את הטוב שבתוכה ולמלא את הארץ בצדקה - זהו השילוב הראוי.

4. מה נשתנה: איזה שינוי חברתי חייבים לדעתך לעשות באופן מיידי? תקציבים הקשורים למדינת הרווחה צריכים להיות מועברים אל הרשויות המקומיות, כדי לקיים חלוקה צודקת יותר של משאבים. הרשויות צריכות להיות מפוקחות על ידי רשויות המדינה אך מנוהלות בראייה קהילתית מקומית.

5. והגדת לבנך: מהו המסר שלך לדור הבא? "אל תזדקק לבריות" - העבודה מכבדת את בעליה. תרבות של נזקקים ונדבות מערערת את החברה כולה. אחוזים גדולים מאוד בחברה הישראלית, במגזרים שונים, אינם שותפים בנטל של התל"ג, אם בגלל אידיאולוגיות של "אנטי-עבודה" ואם בגלל בעיות של זהות לאומית. התקווה הטובה לישראל היא שנחזיר לעצמנו את ערכי העבודה והפרנסה כמוסד יסוד לכבוד האדם.

6. כי גר יהיה זרעך: עובדים זרים מול עובדים מקומיים. חלק מתופעת הבריחה משוק העבודה מתבטא בריבוי עובדים זרים. סיבות פוליטיות וחברתיות הביאו אותנו למצב שעובד מקומי מתבייש לעבוד בסיעוד, בחקלאות ומלאכות הדומות להן. היחס בין אבטלה ועבודה זרה צריך להתהפך. תכנית ויסקונסין עושה את הצעדים הראשונים להיפוך זה. מחלות ילדות וחוסר נסיון עוד מלווים את התוכנית, אך הכיוון נכון.

7. עתה בני חורין: סיפור אישי על שחרור מעבדות מסוימת. במשך 15 שנים הייתי חבר קיבוץ. לא באתי לקיבוץ בגלל הרעיון אלא בעקבות אשתי, אך הרעיון הקיבוצי לפיו "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" היה נראה לי נכון ואפילו אידיאלי. אבל רעיונות לחוד ומימוש לחוד. תהליכי ההפרטה שעברו על החברה הישראלית נגסו היטב גם בתנועה הקיבוצית והיא נכנסה לתקופת "בין השמשות" שבו הקיבוץ

התנהל על פי אמונותיו הישנות אך בלי האמונה התמימה ובלי הסולידריות האינטימית. היציאה מהביטחון הכלכלי שעטף אותי בקיבוץ אל העצמאות של חיי העיר העצימו אצלי את התביעה לאחריות אישית ולצמצום התלות בקולקטיב.

8. והיא שעמדה לאבותינו: על איזה אירוע או התרחשות חברתית בעבר ניתן ללמד זכות? אין תקדים לחברה של מהגרים שעיכלה לתוכה מאות אלפי עולים בתקופת זמן קצובה כמו חווית שנות ההקמה של מדינת ישראל. אנחנו רגילים לקטרג על קליטת העולים מצפון אפריקה של שנות ה-50, או על קליטת העליה מחבר העמים בשנות ה-80. אני חושב שבראיה היסטורית אנחנו צריכים לומר "של נעלך מעל רגלך". לפאר ולרומם את הקב"ה שחולל את המהלך ההיסטורי החד-פעמי הזה של שיבת ציון שמתרחשת מול עינינו המשתאות. ברור שבמהלך הדרך אירעו תקלות ואפילו עוולות, אך המהלך כולו נראה מופלא בעיני.  

• הטור הבא בפרויקט "כולנו עבדים" של ynet ובמעגלי צדק: שלי יחימוביץ'