דוד מלך השכונה

דודו בוסי גדל והתבגר בשכונת התקווה ובשלב מסוים של חייו עזב אותה פיזית, אך לעולם לא רחוק מדי ותמיד כמו בומרנג הוא חוזר אליה. בהרבה מקרים לשוק התקווה המשופץ, לא רחוק מהמסעדה של אביו, ליד המסעדה של בן דודו. "כשהייתי ילד פחדתי מהשוק הזה. הוא היה מסריח מדגים והרבה אנשים שהיו פה הפחידו אותי", הוא אומר.

עם הזמן הפחד התמוגג ושוק התקווה הפך להיות חלק מהנוף היומיומי של בוסי ושל הרומנים שלו: "ירח ירוק בוואדי", "הפרא האציל", "אימא מתגעגעת למילים" וכן במקבץ הטורים "בסימטאות". שכונת התקווה נמצאת בכל מה שהוא כתב, אם בגלוי ואם בהיחבא. הוא יכול לקרוא לה שכונת ארגזים או דרום תל אביב, אבל זו התקווה שעדיין פועמת בו.

"השוק הזה עבר הרבה. תקופה מסוימת המוכרים כאן מחו נגד הכוונה לשפץ, אבל תראה איזה שוק יפה זה הפך להיות", הוא אומר כשהוא פוסע בין הלפתות הסגולות, החמוצים הנוצצים, הממתקים לפי משקל ושדרת הבשר שמזכירה את השוק המקורה באיסטנבול. אנשים מזהים אותו, עוד מאז, קוראים לו "דוד" ולא "דודו", מחבקים אותו וממשיכים הלאה.

לשאלה אם הוא סיים עם שכונת התקווה, לפחות במובן הספרותי, אין לו תשובה מוחלטת: "אני כרגע עוסק בפרויקט שקשור למקום השני המיוחד שלי בתל אביב: 'קפה תמר', אבל כנראה שלעולם לא אסיים עם השכונה. אני כותב ריאליסטי, מתוך החומרים של החיים שלי, ושכונת התקווה תמיד תהיה החיים שלי".