גבינה לבנה, סרט מלחמה

שלום, קוראים לי איציק שאשו ויש לי הפרעת אכילה. רק שהיא לא מופיעה בשום ספר מופרעויות רשמי, אז המצאתי לה שם בעצמי: חיך רגיז. במילים פשוטות, זה אומר שאני מעדיף לרעוב מאשר לאכול את הדברים הכי בסיסיים בתפריט היומיומי של אנשים שפויים. דוגמאות? עגבנייה, מלפפון, גזר, הלבן של הביצה, כל משפחת פירות ההדר, תפוח, בננה, כל הגבינות הלבנות חוץ מבולגרית, דגים מלוחים, דגים מתוקים, בצקים של תימנים, בצקים של פולנים, אבוקדו, אבוקה, וזאת רק רשימה חלקית. מטעמי כשרות אני מסרב גם לבשר לא כשר ולפירות ים, אבל בהתחשב בעובדה שגם ברוב פירות היבשה אני לא נוגע, אולי אין לזה קשר ממשי לעובדה שאני נימול.

לרוב הדברים שאני מסרב לאכול אין לי אפילו הסבר הגיוני, ואני גם לא יודע להגיד אם הם עשו משהו שגרם לי להחרים אותם. והאמת, אני קורא לזה הפרעת אכילה פחות בגלל שזה מפריע לי, ויותר בגלל שלאחרונה התברר לי שזה ממש מביא את הסעיף לכל מי שעובד ואוכל איתי. בהשראתם - שזאת דרך אחרת להגיד שהם שמו כסף על זה שאני לא אעשה את זה - התיישבתי יום אחד בתחילת מרץ מול כמה מהאויבים הקולינריים הגדולים ביותר שלי, ובדקתי מי ימצמץ ראשון.

עגבנייה. רק לא עגבנייה.

עד הצבא דווקא אכלתי עגבניות פה ושם, אבל הכל השתנה בקיץ של 1995. הגדוד שלי נשלח לתעסוקה מבצעית בשכם, ואת הזמן בין הסיורים העברתי בניסיונות לשכנע את הסמב"צית שאין לה משהו יותר טוב לעשות הלילה. בצהרי יום לוהט אחד הודיע לי המפקד שלי שיש לי עשר דקות לדגם את עצמי לצורה שמניחה את הדעת, ולהתייצב באוהל שלו לקבלת דרגת סמל. רבע שעה אחר כך הייתי כנראה עסוק מדי בלהיראות פז"מניק, כי איכשהו פיספסתי את הרעש שעשו רונן הקמב"ץ ודודי הקת"ח, שצצו מאחורי עם פח זבל ביד.

שלושה צרפתים בים, אילוסטרציה

בשניות הראשונות של הזובור רציתי לירות בצילי ודבילי, אבל היו לי המון חלקי עגבנייה בקנה ובפתח של המחסנית. אחר כך שמתי לב שיש לי המון חלקי עגבנייה גם על הראש, על החולצה, בכומתה, ובכיס הקטן הזה ששמים בו את הפנקס שבי. בדרך למקלחת הספקתי לגבש כמה מסקנות מהאירוע הזה:

1. לשכב בתוך פח מפלסטיק שעמד בשמש זה לא משהו שעושה טוב לעגבניות.

2. נכון, בארוחת הערב שלשום באמת היה שקשוקה. מוזר, לא זכרתי שהיה גם קבנוס.

3. אני גמרתי עם עגבניות עד להודעה חדשה.

הודעה חדשה: זוועה. אני נועץ שיניים בקליפה, ונשמע רעש שמזכיר את הצליל כשמתקבל כשדורכים על ג'וק חריג בפריכותו. לא בדיוק האסוציאציה שממנה עשוי אפריטיף. 

ביס שני: המיץ ניתז לי בקילוחים צורבים בכל חלל הפה.

התחושה: כאילו שמישהו מסדר לי סתימה בשן.

באמצעות: נעץ ולהביור.

רגע לפני בליעה: 3.1 מיליארד גרעיני עגבנייה חלקלקים כאלה ממלאים לי הלוע. אני מסתכל במראה; יש שם מישהו עם פרצוף של "יופי, הפליצו לי במוזלי".

עדיף כבר: להסניף חוות נמלים.  

בלבן של העיניים של הלבן של הביצה

הלבן של הביצה משתייך אצלי לקטגוריה של הדברים שאני לא אוכל כי אני לא רואה שום סיבה טובה לעשות את זה. דווקא בפורמט של עין או מקושקשת אין לי בעיה עם הלבן, אבל אני חושב שזה כי אפקט הטיגון נותן לכל העסק מרקם וטעם אחרים. אגב, אני לא אוכל את החלבון גם כשהוא בצבע חום ליד ג'חנון או בתוך חמין - מבחינתי הוא עדיין לבן, רק מעט שזוף.

עובד מהסביח: האולטרסאונד 

כדי לתת לחלבון הראשון שלי ממד יותר הארד־קורי שיכנעו אותי האנשים הטובים במערכת שאני צריך לאכול אותו קר - כלומר להכין ביצה קשה, לזרוק את החלמון, להכניס למקרר, ולהוציא כעבור שעתיים כשהיא תפלה ככתבה ב"מבט".

כעבור שעתיים: הזוועה. הזוועה.

הטקסטורה: ספוגית־צמיגית, קצת כמו לטעום צמר גפן רטוב.

הצמרמורת: כל כך חזקה שכבר חמש דקות רצוף יש לי עור ברווז. או ליתר דיוק, עור־אם מוש בן ארי היה־ברווז.

הטעם: איפה, איפה כל האנשים האלה שתמיד אמרו לי "מה, לחלבון בכלל אין טעם". יש לו טעם: מגעיל. טעם כמו שנשאר לך בפה אחרי שאתה מנפח כמה בלונים ברצף.

אקווריום עם נחשים: בתחת שלי. נראה את הקוקסינלים מ"אפקט הפחד" מתמודדים עם חלבון בלי כלום.

לקבל את הבננה

בינינו, אין לי שום דבר רע להגיד על בננות. הרי בכל מה שקשור להנדסת האנוש, מדובר בפרי גאוני. תחשבו על זה: הבננה מציעה גם אחיזה נוחה וגם פתיחה קלה, ובזכות האריזה המתוחכמת שלה מאפשרת לך לאכול אשכול שלם בלי ללכלך את האצבעות. אגב, המקום השני בקטגוריה הארכיטקטונית שמור אצלי לפלפל, בזכות הקונסטרוקציה הזאת שמחזיקה כל כך יפה את הדפנות מבפנים. רק אל תבקשו ממני לאכול את החרא הזה.

בננה "לפחות זאת לא כתבה על יוגופלסטיקה" ספליט

אבל היינו בבננות. ובכן, הידעתם שהן צומחות על גזעול? כן, מה ששמעתם, גזעול. ככה החליטו לקרוא בארץ לדבר הזה שעליו צומחת הבננה, כי הוא בנוי משילוב של גזע וגבעול. הגזעול הגזעיל הזה הוא בדיוק הסיבה שמבחינה בוטאנית, הבננה מוגדרת בכלל כעשב, רק הרבה פחות מתגמל מהעשב האחר ההוא. מה גם שארטיק שוקו־בננה ואת הבננה המיובשת ההיא שמוכרים בפיצוחיות דווקא יצא לי לאכול, ואני לא זוכר שהם גרמו לי להארה גסטרונומית מיוחדת.

לפני הביס: ברצינות עכשיו, מה זה כל החוטים האלה שנשארים אחרי שמורידים את הקליפה? זה משהו שאמור לקרות, או שנפלתי על אחת מקולקלת?

אחרי הביס: ברור שמקולקלת. הרי לא יכול להיות שמרקם הפירה־עם־חול הזה הוא משהו שמוגדר תקין. תקראו לצוות של "ג'קאס", אני מרגיש טריילר מתקרב.

קול קטן בתוך הראש: צועק לי כל הזמן "גרבר תפוחי עץ", "גרבר אפרסקים", "גרבר חתיכות עוף". אני מקשיב לו והולך לשירותים לדחוף אצבע.

לא, יא סוטים: לגרון.

גבינה לבנה, מרה שחורה

יש לי חבר שטוען בתוקף שכל העניינים שלי עם אוכל נובעים מזה שאני מזרחי. "לאשכנזים זה לא יכול לקרות", הוא נוהג לומר לי, "כי אשכנזים אוכלים הכל". האמת, יש בזה משהו. רק בשבוע שעבר, קמרלינג - האיש הכי אשכנזי בארץ כשנתן שרנסקי בחו"ל - הביא מהבית קופסה של עוף בצבע אפור, ורם גלבוע מנשנש פה לפעמים קציצות בשר שנראות כאילו מתו מוות טבעי.

באשר לגבינה לבנה, היא בהחלט היתה חלק מהתפריט שלי בכיתה א'. אני מניח שזה כי הייתי ילד נגרר, וגם כי האלטרנטיבה בגן היתה פרוסה עם ריבת שזיפים, ואני מעדיף את הלבן של הביצה על ריבת שזיפים. על כל פנים, מה שהכי מפריע לי כאן זה המרקם: הוא תמיד נראה לי כמו חלב שהתקלקל ולמישהו לא היה לב לזרוק אותו.

המטרה: לבלוע שלוש כפות די גדושות של גבינה לבנה 5% של תנובה. וגם, כאילו, להחזיק אותה למטה.

האיסור: בלי לחם, מה שגרם לכך שנשמעתי כמו מישהו בלי שיניים שמנסה להוריד שערה שנדבקה לו על הלשון.

אני מעדיף: להחליף את שם המשפחה שלי לקצ'קבל מאשר לנסות ביס נוסף.

אבא שלי: לא מאמין בתאריכי תפוגה של גבינות לבנות. "אם זה קצת חמוץ", הוא תמיד אומר, "אז פשוט מדמיינים שזה יוגורט".

פסק הדין: המרקם בלתי אפשרי, הטעם נסבל.

אבל: אני עדיין לא בשל לקוטג'.

הרווח שבין הגבר לאבוקדו

את הנמסיס הירוק שלי שמרתי לסוף. קיוויתי שאם אחכה מספיק זמן אולי תיגמר העונה, או ש"בלייזר" ייסגר, או שאחמדינג'אד יעמוד סופסוף במילה שלו. משהו. אבל איפה: יומיים לפני שהעיתון הלך לדפוס, הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא תעבוד פה יותר - אז הלכתי לירקן שליד הבית שלי. הוא מעולם לא ראה אותי בעבר, ואחרי שמיששתי לו את כל המטע וקניתי בסוף רק אבוקדו אחד, הוא בטח מעדיף לא לראות אותי גם בעתיד.

בתמונה: גוואקמול סינוס 

זה הזמן להבהיר שבניגוד לשאר הדברים שטעמתי לטובת הכתבה הזאת, אבוקדו ממש מלחיץ אותי. זה לא סתם קטע של "לא נראה לי טעים", או "אני מתבאס מהמרקם": אני לא מסוגל, פיזית, להיות בחדר אחד עם הדבר הזה. הריח הופך לי את הבטן, הצבע שלו מציק לי בעיניים, ואני פשוט לא מצליח להתגבר על זה שאחרי הקילוף הוא תמיד נראה לי מזיע. כל מי שחלק איתי אי פעם דירה משותפת יודע שאני מעדיף לנקות את השירותים בבלומפילד עם מקל אוזניים מאשר לשטוף צלחת קטנה אחת עם שיירי אבוקדו. לכל הרוחות, מדובר באוכל עם היסטוריית מישוש של נערת ליווי בעשור החמישי לחייה. ובכלל, איך אפשר לבטוח בירק שהבפנים שלו נראה כמו פימו, ושמשחיר אם לא מתייחסים אליו כמה שניות?

פלח ראשון: אני מכניס אותו לפה בעיניים עצומות ועם נחיריים מכוסים, ותוך ארבע מילי־שניות מקבל וולה לחיבורים של בלוטות הטעם.

בגלל ש: האפקט המשחתי, יחד עם הקוב וחצי לימון שטיפטפתי על הפלח מבעוד מועד, עושים לי עדלאידע בחלל הפה. באופן כללי אני מרגיש כאילו ציחצחתי שיניים עם קונפיטורה.

זה: מגעיל. מאוד. נורא. המון. כמו זואופיליה, כמו להפסיד להפועל בזמן פציעות, כמו שק שינה אחרי שסוגרים 28 יום. כמו שחשבתי.

לסיכום: מגעיל, זוועה, מבחיל, טראומתי ומצמרר. אבל זהו, גמרתי עם כל הגועל נפש הזה. תביאו לי דחוף מנה שווארמה. ותשימו רק חומוס וצ'יפס, כן?