עבדים היינו - ונשארנו: העולם שלא יצא ממצרים
אנחנו אמנם חוגגים את חג החירות - אבל בעולם היום נסחרים יותר בני אדם מאשר בכל תקופה קודמת בהיסטוריה, לאור ההיצע הגבוה בכוח העבודה והרדיפה אחר רווחים. בניגוד למה שאפשר לחשוב, יש עבדים בכל מקום. אולי גם בדירה ממול
"היום יש יותר עבדים בעולם מכל תקופה אחרת בהיסטוריה", אומרת ל-ynet יעל ליטמנוביץ', רכזת החינוך למאבק בסחר בבני אדם בסניף הישראלי של ארגון זכויות האדם אמנסטי. על פי נתוני הארגון האמריקני Free the Slaves, ארגון שמטרתו לקדם מודעות ולסייע בשחרור עבדים מודרנים, 27 מיליון בני אדם בעולם הם עבדים, ו-80 אחוזים מקרבם הם נשים וילדות. העבדות אינה מוגבלת לאזור גאוגרפי. תופעותיה נפוצות במדינות המערב לצד מדינות מתפתחות, למרות שעל פי נתוני הארגון, מספרם של העבדים בקרב מדינות אסיה הוא הגבוה ביותר בעולם.
כיצד ייתכן שבעולם המודרני, הנאור והמפותח - שבו מכהן אדם שחור-עור כנשיא המעצמה הגדולה בעולם - יש יותר עבדים מאשר שהיו לפני מאות שנים? "יש כאן שילוב של שני תהליכים שונים", מסבירה הד"ר אלה קרן מהאוניברסיטה הפתוחה. "בעוד שבעבר המשאב האנושי היה במשורה, וערכו היה גבוה, היום אנחנו עדים להתפוצצות אוכלוסין, להצפה בכוח עבודה. במקביל, העולם שלנו סוגד לאלוהי הקפיטליזם. סחר בבני אדם הוא עניין רווחי: הוא מאפשר לנצל אנשים באופן המירבי ולגרוף רווחים מקסימליים. וכאשר החוק נמצא בפיגור מתמיד אחרי המציאות, משתלם לקחת את הסיכון - כי הסיכויים להיתפס ולהיענש קלושים".
אבל לא רק הקפיטליסטים הדורסניים אשמים - גם הציבור הרחב מסייע לריבוי התופעה. "אנחנו הצרכנים רוצים לקנות ובזול - ולא מעניין אותנו איך המוצרים מיוצרים ובאילו תנאים", מציינת קרן. "כך הדרישה לכוח אדם זול רק גוברת", מוסיפה ליטמנוביץ'.
אסור בכל העולם, נפוץ בכל העולם
ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) של האו"ם הוקם ב-1919 כדי לתת מענה לצורך להגן על זכויותיהם של גברים, נשים וילדים המועסקים בעבודות. הארגון ניסח אמנות הקוראות למיגור התופעה, אך למרות שהאמנות אושררו בכל העולם, עבדות מודרנית עדיין נפוצה. "אין אף מדינה בעולם שעבדות בה היא חוקית – אבל אין מדינה בעולם שאין בה עבדים", פוסקת ליטמנוביץ'.
ילדה במפעל לבנים בהודו (צילום: קיי צ'רנוש, מח' המדינה האמריקנית)
"אחת הבעיות עם עבדות מודרנית היא שמאוד קשה לאתר אותה", מוסיפה קרן. "גם קביעת הגדרה חוקית לעבדות הוא דבר מורכב מאוד, ומה שתורם לקושי להיאבק בתופעה הוא העובדה שהחוק מפגר אחרי המציאות. אם נתבונן במהגרי עבודה ברשיון בישראל - על פניו הם נחשבים כעובדים לכל דבר וזוכים להגנת החוק, אבל בפועל אנחנו יודעים שהמדינה לא מגוננת עליהם. אפילו את הסדר הכבילה של העובדים למעבידיהם, שאותו הורה בג"צ לשנות ב-2006 מאחר שהוא מאפשר עבדות מודרנית, המדינה טרם שינתה. בניגוד לעבדות בעבר, היום מדובר בדבר חמקמק ובעייתי הרבה יותר".
במחקר שערך ארגון Free the Slaves בשיתוף עם אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, תועדו מקרים של סחר בבני אדם ועבדות ביותר מ-90 ערים ברחבי ארצות הברית, המדינה שחרטה על דגלה את המאבק בעבדות בזכות עברה הטעון. על פי הערכה מדי שנה, נסחרים בארה"ב 800 אלף בני אדם. ביבשת אירופה, נסחרים מדי שנה 500 אלף בני אדם, מרביתן נשים הנמכרות לזנות.
ליטמנוביץ' מונה ארבעה סוגים של סחר בבני אדם: סחר למטרות עבדות, סחר למטרות זנות, סחר בילדים עבדים, וסחר באיברים, שנכלל אף הוא בתחום הסחר בבני אדם. "החלוקה הזאת היא לעתים מלאכותית, כי ישנם מקרים שעונים על יותר מסוג אחד, נניח, סחר בילדים-עבדים למטרות זנות - למשל, במדינות אסייניות כמו תאילנד, ילדות נחטפות ונמכרות לבתי בושת, שאותם פוקדים 'תיירי מין', כלומר, זרים המגיעים למדינה ביודעם שהחוקים האוסרים על יחסי מין עם ילדים לא נאכפים".
עבדים בגלל חוב
"ניתן לערוך כל מיני הבחנות בין סוגים שונים של עבדות - על פי קבוצות אוכלוסייה, או דרכי שיעבוד שונות. הקבוצה הכי אומללה בעיני, שהיא גם תופעה חדשה יחסית, היא השיעבוד מרצון: אנשים שאין להם חירות כי אין להם אפשרות בחירה, הם משעבדים את עצמם כי אין להם ברירה אחרת. לעתים נלווית לזה גם רמייה-עצמית: קל להם להתפתות לסיפורים שמוכרים להם. כבר לא צריך להפעיל כוח כדי להפוך אותם לעבדים, הם פשוט נכנסים למצב הזה מתוך מצוקה", מציינת קרן.
כאלה הם עבדי-החוב בהודו. "זה קורה, לא פעם, כאשר משפחה הודית ענייה צריכה לקחת הלוואה כדי לקנות תרופות יקרות לאבי המשפחה שחלה", מתארת ליטמנוביץ' את התופעה. "כאשר אין לה אפשרות לפרוע את ההלוואה, דורש בעל החוב לקבל את אחד מבני המשפחה - לרוב אחד הילדים - כעובד. אבל החוב לעולם לא נפרע, תמיד נוספים לו סכומים נוספים: אוכל, עלות שהייה. כך נוצרת עבדות חוב. יש בהודו כפרים שלמים - בעיקר במדינת אוריסה - שתושביהם הם עבדי-חוב". ארגונים בינלאומיים למאבק בתופעה מנסים להעצים את התושבים בכפרים אלה ולהקנות להם כלים לשפר את מצבם.
ילדים-עבדים טווים שטיחים בהודו (צילום: קיי צ'רנוש, מח' המדינה האמריקנית)
גם מהגרי עבודה, שמחליטים לעזוב את ארצם לטובת מדינות אחרות, בתקווה שהכסף שיוכלו להרוויח מעבר לים יחלץ את בני משפחתם מהעוני, נקלעים לא פעם למצב של עבדות. בתחילה, הם צריכים לשלם סכום כסף גבוה כדי לזכות באישור עבודה, שאותו מספקות חברות-קבלן, ואז נדרשים העובדים לעבוד חודשים ארוכים - לעתים אפילו שנים - בלי תשלום, עד שיחזירו את החוב. כל אותו זמן הם כבולים למעביד, שנוטל מהם את מסמכי הזהות שברשותם. מאחר שהם חוששים שיגורשו בחזרה לארצות מוצאם, הדבר פותח פתח לניצול נרחב - כלכלי או מיני - בידי המעסיק.
המגזר המנוצל ביותר
גילוי נוסף של עבדות מודרנית הנפוץ בכל העולם, בעיקר בערים גדולות, הוא שיעבוד במשקי בית. בדו"ח נרחב שפרסם על התופעה ארגון זכויות האדם האמריקני Human Rights Watch, שבחן עובדי משק בית בכמה מדינות - בהן אל סלבדור, גואטמלה, אינדונזיה, הפיליפינים, איחוד האמירויות וארה"ב - קבע כי מגזר עובדי משק הבית הוא המנוצל ביותר בעולם. הניצול מתאפשר בראש ובראשונה מאחר שהעבודה - שאותה מבצעות בעיקר ילדות ונשים צעירות- מתבצעת בתוך בתים פרטיים והרחק מעיני הציבור. הוא כולל התעללות פיזית, נפשית ומינית; בידוד כפוי; הלנת שכר, ושעות עבודה ארוכות בלי כל ימי מנוחה.
"אני קמה ב-4:00 ועובדת עד 22:00. אני עושה כביסה, מנקה את הבית, עושה קניות ומטפלת בילדים. אמרו לי שאקבל 2.50 דולר בחודש אבל מעולם לא ראיתי את הכסף הזה", סיפרה תרז, ילדה בת 14, לחוקרי הארגון. "לפעמים המעבידים שלי מכים אותי או משפילים אותי. כשאני אומרת שאני עייפה או חולה, הם מצליפים בי בשוט. אם אני לוקחת הפסקה, נותנים לי פחות אוכל", העידה רוזלי, ילדה בת 9. ואילו עדותה של בריג'יט בת ה-15 מזעזעת מכל: "הבעל מעיר אותי בלילה ואונס אותי. הוא איים עלי בסכין שלא לספר לאיש. אני פוחדת. אם אספר לאשתו, לא יהיה לי איפה להישאר".
"הנערות שנקלעות למצב הזה לא מודעות כלל למה הן נכנסות", מספרת ליטמנוביץ'. "הן מתלוות לקרובים, שעזבו את ארצותיהם והיגרו למדינות אחרות, וכשהן מגיעות הן מגלות שהן הפכו לשפחות. לפעמים הן שוהות עם המשפחות במשך שנים. זו חווייה טראומטית, כמו שבי. הן לא מסוגלות לקום וללכת כי הן לא מכירות שום דבר אחר. לפעמים הן אפילו לא יודעות את שפת המקום כי מעולם לא יצאו מהבית".
"בעולם אין צדק"
לוגיי (שם בדוי) הוא צעיר סומלי שהיה ילד-עבד במשך חמש שנים. אביו נרצח, אמו היתה זקוקה לכסף, וכשלא הצליחה להחזיר את ההלוואה, דרשו בעלי החוב את לוגיי כעבד. "עבדתי בחווה, הבאתי מים", הוא מספר ל-ynet באנגלית שבורה. "היתה אז מלחמת אזרחים בסומליה, השבטים נלחמו אלה באלה, היו מקרים רבים של ביזה, רצח, וגם חטיפות לעבדות". עימו בחווה היו ילדים-עבדים נוספים, ויחד איתם תכנן את הבריחה מנוגשיו. הם ניצלו שעת-כושר, כאשר בעלי החווה נאלצו להגן על עצמם מקבוצת פורעים, וברחו. "הייתי בר-מזל", הוא מסכם.
למרות שהוא עצמו הצליח להיחלץ מהעבדות, לוגיי לא אופטימי. "בעולם אין צדק. לאף אחד לא אכפת. איש לא מדבר על זה. כשהיינו שם בחווה, איש לא נחלץ לעזרתנו. עד היום התופעה הזאת ממשיכה – בסומליה ובמקומות נוספים. אפשר להאשים מבחינתי את כל העולם – כי העולם כולו צריך להתאחד ולפעול כדי להגן על אנשים, למנוע את העבדות, ולשפוט את האחראים".
ילדים הודים שהוצלו מעבדות חוב (צילום: קיי צ'רנוש, מח' המדינה האמריקנית)
האם ניתן למנוע את תופעת העבדות המודרנית? קרן סבורה שכן. "עובדה שיש הגירת עבודה למדינות רבות בעולם ולא בכל מקום המהגרים הופכים לעבדים. אפילו במדינות כמו הודו, שם התופעה רווחת, שילוב של פעולות של בילוש מטעם הרשויות ופעילויות של ארגונים מקומיים ובינלאומיים יכול להניב תוצאות. לא פעם, המפתח נמצא בידיה של המדינה – אבל במקומות שאין מוסדות ממשל, כמו סומליה או אפגניסטן, זו בעיה חמורה".
קרן וליטמנוביץ' מציינות כי דרך נוספת להיאבק בתופעה היא להעלות את המודעות בקרב צרכנים. "46 אחוזים מהקקאו בעולם מקורו בחוות קטנות בחוף השנהב, שחלקן מעסיקות ילדים עבדים שנחטפו מבתיהם. כדורי-רגל ונעלי ספורט נתפרים במתפרות באסיה על ידי ילדים שעובדים בתנאי עבדות. פולי קפה מאתיופיה וקולומביה נקטפים בחוות המעסיקות ילדים-עבדים. תעשיית השטיחים באפגניסטן והודו מעסיקות ילדים בגילאי ארבע עד שבע – רובם עבדי-חוב אך חלקם נחטפו או פותו – הנקשרים לנול וצריכים לעבוד בתנאים מחרידים, לפעמים עד מוות. צרכנים צריכים להיות מודעים לכך כשהם עומדים לקנות שטיח אתני, או כדורגל, או בגד. לפני כמה שנים, אמנסטי גם דרש מקופות החולים לוודא מניין מגיעים האברים להשתלה, ולא לקבל אברים מסין, שם המדינה סוחרת באברים של אסירים שהוצאו להורג", מציינת ליטמנוביץ'.
"צריך למסד תו-תקן חברתי, ולהחרים חברות גדולות שאמנם תולות במפעליהן תקנון עבודה אך לא מבטיחות את זכויות העובדים", מסכמת קרן. "אסור לציבור הקונים להיות סלחן, וגם במדינות הממכר צריך להיות מנגנון אכיפה. אולי כך נוכל להגיד - לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
לפנייה לכתב/ת 
