הרי את בת חורין

חג החירות הפך לחג השעבוד הנשי. השילוב בין אובססיית הוצאת החמץ מן הבית לאחריות המסורתית של הנשים על מלאכת הבישול והנקיון, הופכת את החג לבלתי נסבל עבור ציבור שלם של נשים, שבנוסף לעבודות הרגילות של פרנסה, גידול ילדים ודאגה למשק הבית, נדרשות לסדרה אין סופית של מלאכות לקראת חג הפסח, הכוללות כיבוס של הבגדים, ציפוי ארונות המטבח, החלפת מערכות הכלים, קירצוף וציפוי מכשירי החשמל והגז במטבח, בדיקה אישית של חרקים בלתי נראים בעלי החסה ועוד ועוד.

זר לא יבין זאת, אך מי שמכירה את הלכות פסח במהדורתן השמרנית בת ימינו ומקפידה על קיומן - חזקה עליה שהגיעה לליל הסדר באפיסת כוחות.

רבי יהודה אומר: 'וזה (הוא) שיהא לך ממני: ספר גירושין ואגרת עיזובים וגט פיטורים לילך להינשא לכל אדם שתרצי'.

גופו של גט: שחרור. 'הרי את בת חורין, הרי את לעצמך'"

לא עיון פילוסופי. חוויה אישית

לפני שש שנים בערך התגרשתי (אני מתעבת את המונח הזה). הרב בטקס הגירושין, בהתאם למסורת מקובלת, אמר לי בסיום הטקס: "הרי את מותרת לכל אדם".

נראה כי במשנה עצמה יש שלש אופציות לנוסח הגט, ולדעתי ניתן לראות בהן שלש פרשנויות מתפתחות ביחס להבנת מעמדה של אשה הנפרדת מבן זוגה.

הדעה הראשונה (דעת 'תנא קמא'): "הרי את מותרת לכל אדם". הגבר שהציע משפט זה ממקד את מחשבתו בזוגיות הבאה של האישה המתגרשת. המשפט קשה לעיכול, וכששמעתי אותו וראיתי את הגברים של בית הדין מתבוננים בי, חשבתי שכל אחד מבני חבורה זו עסוק בכל טקס במחשבות על הניצבות בפניו המותרות לכל אדם: לאן היא הולכת מכאן? מי יהיו אותם 'כל אדם' שאיתם היא תבלה את גירושיהן? והאם גם אנחנו, הדיינים, בכלל 'כל אדם'? אני רציתי לצעוק שאני נורא לא 'מותרת לכל', ושזה גם בכלל לא הנושא. שזה ממש לא עניינם. אבל שתקתי.

רבי יהודה, בהתאם לשפה המקובלת בקהילה באותם ימים, הציע נוסח ארמי לגופו של גט. בנוסח זה שני הבדלים בולטים מהנוסח הראשון: האחד – רבי יהודה מתמקד בספר, בשטר שניתן לאישה ופחות באישה ההולכת. והשני – תוספת קטנה גדולה. אמנם גם רבי יהודה עסוק במחשבות על הזוגיות החדשה של האישה, גם הוא מתמקד בשאלה לאיזה גבר היא הולכת, אבל הוא מצרף את המילה: "שתרצי". פתאום, במעין מחשבה קהילתית-גברית שנייה, שנוצקה על ידי עורך המשנה, נראה כאילו מישהו מתחיל להבין שהגירושים מתירים אותה גם לרצונותיה, לבחירות חדשות (אף אם הן עדיין ממוקדות בגבר אחר): "לכל אדם שתרצי".

הנוסח השלישי מתחיל בקביעה: "גופו של גט - שחרור". להפתעתי ולשמחתי, גם ממעמקי השיח התרבותי הגברי בא מישהו ומזכיר לנו, בסיבוב שלישי, שגופו של גט אינו הגבר הבא או הנישואים הבאים, אינו המיניות האחרת, אלא השחרור עצמו. תתמקדו, הוא מבקש מהלומדים, בתנועת היציאה, ולא במחשבות על הכניסה הבאה. בהתאם לכך הוא מציע נוסח גט שמהותו שונה: "הרי את בת חורין, הרי את לעצמך". נעלם הגבר האחר, נעלמו החרדות מהזוגיות האחרת. אני מציינת לעצמי במידה לא מבוטלת של פיוס שאולי נדרשו להם שלושה סיבובים, אבל בסוף הם הבינו שהמוקד חייב להיות באישה עצמה, בשחרור, ביציאתה (או בחזרתה) אל חייה. המון תבונה וקבלה אני מוצאת במשפט האחרון, ובמשנה כולה אני מוצאת התבוננות ישרה של קהילת הגברים בעצמה ובתהליכים שעליה לעבור.

ממתי האשה היא בת חורין?

בנוסח כתב יד קאופמן של המשנה, גרסת החלק האחרון שלה היא: "גופו של גט שחרור: הרי את בן חורין, הרי את שלעצמך". את המילה 'את', המופיעה פעמיים במשפט, הפכו בניקוד ובכתיבה מעל השורות מלשון נקבה ללשון זכר: 'הרי אתה...' ובכך התאימו את נוסח המשנה לפרשנות הנמצאת בתלמוד הבבלי ולפיה משפט זה לא קשור לטקס הגירושין אלא לטקס שחרור עבדים. ועל כן כך יש לפסק את המשפט: "גופו של גט שחרור: הרי אתה לעצמך...".

רש"י בפירושו לתלמוד שעל משנה זו מסביר מדוע לא ייתכן לומר לאישה את המשפט השלישי, המשפט שכל כך רציתי שיאמר בטקס הגירושין שלי: "שלא שייך בגירושין לשון חירות, שבת חורין היא קודם לכן". רש"י ממתיק לי את גלולת נוסח הגירושין. לדבריו, לא יכול להיות תוקף משפטי לאמירה "הרי את בת חורין" בגט, שהרי גם אישה נשואה היא בת חורין.

אז איזו קריאה להעדיף?

האם להעדיף שהקביעה "הרי את בת חורין, הרי את לעצמך" תהיה אופציה לגופו של גט ובכך תציע אמירה נעימה מקודמותיה על הגירושין, אך במקביל תאיר באור קשה את חיי האישה הנשואה? אולי להעדיף את בחירת התלמוד ואת הנוסח התיקון בכתב יד קאופמן, "הרי אתה בן חורין, הרי אתה לעצמך" - גרסה המעבירה את הנוסח לטקס שחרור עבדים ומותירה אותנו עם שני נוסחי גירושין קשים?

ובבית המדרש של הטוקבקים

ראשית, ושוב ובעיקר – תודה על הפרחים ועל ברכת החג. אין לי מושג איך הם הגיעו לפתחי, ויבורכו הצדיקים הנסתרים שהעלו דמעות של התרגשות בעיניי. תודה וחג שמח גם לכם.

ובקשר לויכוח סביב הדיון העתידי בספרו של קנוהל:

א.אני שמחה על עצם הויכוח. ספר לא רציני לא היה מזכה אותנו בוויכוחים שכאלה. להבנתי, הטענות שבספר מעוררות שאלות דתיות ולכן חשוב לי לדון בו. יש קשר בלתי ניתן להתרה בין שלש צלעות המשולש: מאין באנו, לאן אנו הולכים ולפני מי אנו עתידים לתת דין וחשבון. כמו במשולש, גם כאן, כל זווית מגדירה גם את חברותיה, אז כיצד הן משפיעות אחת על השנייה?

ב. האם בבקשי לקרוא ספר שאינו מקובל לקריאה בעולם החרדי אני מדירה מבית המדרש את חברינו החרדים? אני מקווה מאוד שלא. אני רוצה אתכם איתנו. הרבה תורה, בסגנון ובתוכן! אני לומדת מכל אחד ואחת בבית המדרש, נראה שכך קורה גם לכל יתר החבורה ולשם כך התכנסנו. הגיבו לספר או הגיבו לטור, למה ללכת? אם תלכו עם מי נלמד תורה? עם עצמינו? זה לא מספיק מאתגר.

ג. והאתגר – 'בבא יגא' היקר, אני מזמינה אותך להצעה נגדית. בחר ספר אחר, המציע גם הוא דיון בשאלות יסוד דתיות (בוא נסכם על ספר שניתן להשגה בחנויות וניתן להבנה גם לשאינם יודעי ח"ן...) ונקבע לנו מועד לדון בו באחד הטורים הבאים של בית המדרש. אנא, ספר לנו מהו ספרך.