סוף דרך מהירה

הנה וידוי קטן: אני לא דריפטר. זריקת זנב עם מכונית זאת לא מומחיות שלי. לשלוט על האיזון העדין שבין הגז להגה כשהמכונית על הצד זאת מיומנות שדורשת זמן וריכוז מאחורי ההגה; לי אין אף אחד מאלה, ומכאן שהזמן שלי עם זנב בצד מסתכם בכמה שניות ספורות בכל פעם. רובן עם איזה טנדר עבודה על משטח כורכר. כן, אני יכול להזיז מכונית מהר, אבל היום כמעט כל אחד יכול. המכוניות כל כך מאוזנות ומרוסנות בבקרות, שכל מה שנדרש מהנהג זה לדפוק את דוושת הגז עד הרדיאטור ולהחזיק את ההגה בגבולות הנתיב. כמעט לא משנה כמה אידיוט אתה ואיזה שטויות תעשה - לכל היותר ידלקו כמה נורות על לוח השעונים, כוח המנוע ייעלם פתאום, וזהו. תחזור לחיים ותמשיך כרגיל.

למי שבא כמוני מעולם האופנועים, תנאים כאלה במכונית מודרנית הם גן עדן. כשמתרגלים לפחד מאיבוד אחיזה ומריסוק עצמות בכל רכיבה ספורטיבית על שני גלגלים, מכונית מרגישה פתאום כמו בונקר מתנייע. התוצאה היא שלפני מבחן על אופנוע אולי מנקר לך באחורי הראש הפחד על החיים שלך, אבל הדבר היחיד שמדאיג אותך לפני מבחן על מכונית הוא אם תצטרך גם לשטוף אותה לפני שתחזרו ליבואן. וכעת חשוב שנבסס עוד אבחנה אחת, אחרונה וחשובה: כל האמור לעיל נכון באופן גורף לכל האופנועים ולכל המכוניות, פרט לאחת. הונדה S2000. 

משפחת דיין, חופשה משפחתית

חרדתו של האיש שבתא

מכונית הספורט של הונדה - הייתי אומר "רודסטר", אבל אני חושש שתתבלבלו עם כוסמוביל מסוגה של הב.מ.וו Z3 - הושקה באמצע 1999. זאת היתה השנה ה־100 להיווסדה של חברת הונדה, והג'פונזים החליטו לצ'פר את עצמם בסוכרייה: מכונית נהיגה טהורה. לא כלי רכב, אלא מכונה ממוקדת. צעצוע מטורלל.

היפנים השתמשו בניסיון הפורמולה 1 שלהם כדי להוציא 240 כ"ס ממנוע ארבעה צילינדרים בנפח 2,000 סמ"ק - הספק שנחשב אז לדמיוני במנוע שלא מוגדש בטורבו או בסופרצ'ארג'ר. את המנוע הקומפקטי והקל הזה הם חיברו לאורך

 המרכב, מאחורי הציר הקדמי, ושלחו את הכוח אל הגלגלים האחוריים בלבד באמצעות תיבת הילוכים ידנית עם שש מהירויות, ודרך דיפרנציאל מוגבל החלקה. תוסיפו לזה ארבעה מתלים נפרדים, ארבעה דיסקים לבלימה בקוטר 300 מילימטר, חלוקת משקל מדויקת של 50/50 בין הגלגלים האחוריים לקדמיים וגוף רודסטר קצר וקל, וקיבלתם מתכון בטוח לג'ננה על גלגלים. אלא שלאחרונה, בתום עשור ללא שינויים מהותיים, הודיעה הונדה שהיא מפסיקה את החגיגה. ה־S2000 עומדת לרדת מפס הייצור. והיות שכך, היה ברור לכל מי ששואלים פה שאנחנו לוקחים סיבוב פרידה. על הצד.

האמת שיצא לנינג'ה הזאת שם כל כך בעייתי, שפחדתי ממנה עוד לפני שנהגתי בה אפילו מטר. פשוט ראיתי אותה פעם מתעופפת למישהו, נזרקת לרוחב הנתיב וחוזרת בפוקס לנסיעה עם הפנים לכיוון הנכון. לא קרה שם כלום, רק כמה שניות של נשימה עצורה על הקו האדום. אבל ידעתי שאם אני הייתי מאחורי ההגה ברגע ההוא, בטח היינו עפים לאלף עזאזלים. לכן כשהגיעה השעה שלי להוציא אותה לסיבוב, התעוררו בי תחושות שעולות לפני מבחן על אופנוע ספורטיבי גדול: התרגשות מהולה בפחד, נחמד ומבחיל כאחד. ומכונית שגורמת לבנאדם להרגיש ככה עוד לפני המטר הראשון חייבת להיות משהו מיוחד.

יום המבחן התברר כגשום מהמשוער. וכאילו שלא חששתי מהמשוגעת הזאת גם ככה, במשרדי היבואן החליטו לאשש את החרדות שלי וקבעו שמסוכן מדי לצאת איתה ביום כזה. לא אלאה אתכם בהשתלשלות האירועים; די אם תדעו שבסופה יצאתי איתה כמו גדול. הרמזים שפיזרו אנשי הסוכנות על כך שאולי אני לא בשבילה, שהיא גדולה עלי, עדיין הידהדו באוזני. אבל התעלמתי: לא כל יום יוצא לך לקחת לסיבוב ספורטיבית ידנית עם הנעה אחורית, ואני בעניין של צלחות מעושנות בלילה במגרש החניה ליד הבית. עד אז אלוהים גדול ומוריד גשם.

גמד קירח עם מספרים על הראש, אילוסטרציה 

כשמתייבשים בתוך תא הנהג של ה־S2000 מגלים שהיא ריקה מפינוקים. מזגן פשוט, מערכת שמע בסיסית, כפתור ביטול בקרת אחיזה וזהו בערך. אני חושד שפשוט אין מקום לעוד דברים. היא נורא קטנה. קשה להיכנס אליה, קשה לצאת ממנה. כל כך צפוף והדוק שם בפנים, שאם נכנסת לאוטו עם כובע ואתה רוצה להוריד אותו, אתה שם אותו על הברכיים. החלפת סוללות במצלמה? זרוק את הישנות על השטיח מתחת לרגליים. יש לך משהו גדול יותר, נניח קפוצ'ון? לא לא, אדוני, זה כבר צריך ללכת לתא המטען.

לצפיפות הזאת יש מטרה: בלעדיה אי אפשר להתמודד עם כוחות הג'י שה־S2000 מסוגלת לייצר. בעצם אתה לא כל כך יושב בתוכה כמו שאתה מקובע למקום, ספון

 בין הדלת העבה לגל ההינע, שקוע בתוך המושבים הספורטיביים, מוכן לקרב. וזה אכן קרב: המתלים קצרים ונוקשים, והמנוע חורש לך את המוח. הוא סוחב בסדר בתחילת הדרך, אבל אם תרצה לעשות איתו עסקים תצטרך להחזיק אותו כל הזמן מעל 6,000 סל"ד. שיא ההספק מגיע ב־8,300 ודוחף בטירוף עד 9,000. בסל"דים האלה המנוע פולט יללות צרודות ישר מהגיהנום בווליום לא הגיוני, ומדביק אותך לגב המושב בכל אחד מששת ההילוכים הקצרצרים. בין ההילוכים בורר מוט קצר עם טווח תנועה אפסי, כזה שלא חייבים להרים את המרפק מהמשען כדי לתפעל אותו. כך שאתה אולי חנוט בתוך המושב, אבל כל מה שאתה צריך כדי להזיז את המכונה הזאת ממש נופל לך לידיים. תענוג.

עד שיצא עשן

כיאה למכונית נהיגה נטו, כל התחושות ב־S2000 הן מוכוונות נהג. אפשר ממש להרגיש ולשמוע בה כל דבר, אפילו את המים שמתיזים בתוך בתי הגלגלים

 האחוריים. לעזאזל, אפשר ממש להרגיש את הצמיגים בתחת. המתלים משדרים לך כל הזמן מה קורה על הכביש, לפעמים קצת יותר מדי, ובסוף היום אתה יורד מהאוטו קצת שבור. אבל איזה כיף הם עושים למכונה הזאת. איזה הגה יש לה כתוצאה מזה. איך שהיא צוללת פנימה אל הפניות בדיוק מטריף, כזה שמכין לך את הגז לוולה. אגב, אם זה לא מגרש פתוח, אל תבעט את הוולה הזה בלי בקרת המשיכה. אם תבעט, עוד לפני שתדע מה קרה היא תספיק לעשות סיבוב וחצי סביב עצמה; היא דופקת צלחת כזאת יותר מהר מטרקטורון. יותר בכיוון של מכונית על שלט. וזה גורם לך לחשוב טוב טוב אם אתה נהג מספיק מיומן לנהוג בה בלי הבקרות.

האמת, אפילו כשהבקרות עובדות היא דופקת לך קטעים. בעיקר כי היא מרגישה כל כך טוב, עד שאתה מיד מגיע אל אזור הדמדומים של האחיזה. וזה לא עניין של מה בכך. בטח לא במכונה עם יכולות כל כך גבוהות, שמרימה אותך בלי שאתה מרגיש למקומות שהם על גבול השליטה שלך כנהג, משחררת את הזנב לרגע, ואז מארגנת את עצמה בחזרה על הבקרות. כאילו אומרת "הצלתי אותך, אז תמחק פרצוף ירוק אחד ממשחק המחשב של החיים שלך".

ממש כמו אופנועי סופר־ספורט 600 סמ"ק, המכונית הזאת היא עניין של סטייט אוף מיינד. אם אתה שופך כסף בלי הכרה, היא יכולה לעמוד בחניה ולחכות למצב התודעה הפסיכוטי שמתאים לה. אם אתה שופך כסף עם קצת יותר הכרה וזה האוטו היחיד שלך, ובכן, אז אתה צריך לחיות בסטייט אוף מיינד שלה. היא מהמכונות האלה שקובעות לך מי אתה - או שאתה פשוט סובל.

אבל זה לא יימשך עוד הרבה זמן, כאמור. שנת הדגם 2009 תהיה האחרונה של ה־S2000, והאגדה בחייה עומדת להפוך רק לעוד אגדה. קלאסיקה. בעוד

 40 שנה בטח יהיה איזה זקן בלגי שיספר בערוץ דיסקברי איך היציאה הפסיכוטית הזאת יוצרה במשך עשור בלבד בתחילת המילניום, ושהוא מחזיק בגראז' את אחת מה־30 האחרונות שנותרו במצב נסיעה. לי ולכם מותר להתחיל להתגעגע כבר עכשיו, כי כבר לא עושים מכוניות כאלה. ואם עושים, רוצים עליהן ים של כסף. ככה זה, הקדמה הופכת את הרומנטיקה והפשטות המכנית למצרכים מאוד יקרים. 359 אלף יקרים. אבל אני, מה אכפת לי. לפחות הייתי בין המעטים שדפקו איתה צלחות מעושנות בפול גז, במגרש החניה ליד הבית.