האב, המטפלת והאוצר המשפחתי
הצוואה אמורה לשקף את רצונו האחרון של האדם. מה עושים כשמאמינים שלא זה היה רצונו, והמנוח כבר לא נמצא איתנו כדי להסביר? על מאבקים משפטיים עם העובדת הסיעודית
"הנה זה אותו זקן חולה ומסכן (והוא אינו המנוח), שאשתו מתה על פניו ואילו בניו נטשוהו לאנחות כדי כך שאין הם מטריחים עצמם לשאול לשלומו. הנפש החיה האחת המטפלת בו והסועדת אותו בחוליו וברע לו היא אישה זרה. אותה אישה עושה את מלאכתה באי-חשק ובאין כל יחס נפשי למנוח. ואולם המנוח, כאדם תלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים. יתרה מזאת: הוא רוצה שהאישה תדע על כך שהוא עומד להוריש לה את כל רכושו כדי שתמשיך לטפל בו כיאות".
"חודשים ספורים נותרו לו - אפשר פחות מכך - וחייו כולם מתמצים ומרכזים עצמם באותה פיסת חיים קצרה שניתנה לו. אין ספק שמצבו הנפשי והפיזי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי הוגנת כדי פסילת הצוואה? כל עוד יודע הוא אותו זקן להבחין בטיבה של צוואה - לאמור, כשיר הוא על-פי חוק לערוך צוואה ולחלק את רכושו אחרי-מות כאוות נפשו - מנין ניטול זכות לעצמנו שלא לקיים דבר שהורה אותנו לקיימו? ... אכן, יכול אותו זקן ערירי שיאמר אל לבו: מה יתרון לי בכל עמלי שעמלתי תחת השמש. בעבור חודשי חסד מעטים אתן לפלוני את כל רכושי".
(מדבריו של כבוד השופט מ. חשין בפסק הדין שניתן בפרשת היועץ המשפטי לממשלה נגד רינה מרום (ערעור אזרחי מס' 5185/93, פ"ד מט (1) 318) כדעת מיעוט).
נושא הירושות והצוואות רלבנטי לכל אדם ולכל משפחה: עבור אחדים, הירושה מהווה דרך לגיטימית ל"קפיצת מדרגה" ברמת החיים, ואילו עבור אחרים, מדובר בנושא כאוב אשר סביבו ניטשות מלחמות עולם. דבר אחד בטוח: לא בכדי היווה מוסד הירושה, מאז ומתמיד, מאגר משובח, הן לסרטי דרמה קורעי לב, והן למופעי סטנד אפ מרחיבי חיוך.
ירושה או צוואה? אני תמיד מתבלבל
נתחיל בבסיס. ירושה - הירושה בישראל מוסדרת בחוק הירושה, המסדיר את חלוקת עיזבונו של אדם שנפטר מבלי שהותיר אחריו צוואה תקפה. החוק מורה כיצד לחלק בין היורשים הקבועים בחוק את העיזבון, כך שאם, למשל, אב המשפחה הולך לעולמו, מחצית רכושו עוברת לאשתו, והמחצית השנייה מתחלקת בין ילדיו, באופן שווה. את מעט מטלטלי הבית המשותף ומכונית המשפחה, גם כן תקבל האלמנה.
צוואה - אדם שהותיר אחריו צוואה, עיזבונו יחולק למי שהורה בצוואתו, ולא ליורשיו על פי הדין. אותו אב משפחה יוכל, למשל, להוריש את כלל נכסיו לאגודת "הגבר הממורמר בע"מ", וכל עוד צוואתו נכתבה ונחתמה כדין, ואין בה פגם, היא תקויים כלשונה.
פגמים בצוואה
ברבות השנים, בני משפחה רבים מצאו לנכון להתנגד לקיומן של צוואות שונות שערכו יקיריהם, בדרך כלל מהסיבה הפשוטה, שאותם מתנגדים לא נכללו בצוואה, וסברו שזה קרה בטעות. סברו? היו בטוחים! מבחינתם, המנוח התבלבל או שבלבלו אותו, זה לא משנה, העיקר שבית המשפט יתקן את העניין, ומהר.
בית המשפט, מאידך, דוגל תמיד בעקרון העל: "החופש לצוות". אם שוכנע השופט כי אכן הצוואה אינה מביעה את רצונו האחרון של המנוח לגבי חלוקת רכושו, הוא יבטלה, אך במקרים בהם ישוכנע בית המשפט כי רצונו האמיתי של המנוח משתקף בצוואה, הוא יקיימה, על אפם ועל חמתם של המנושלים ממנה.
כשבפגמים ברורים לעין עסקינן (כגון היעדר תאריך), הרי שבמידה וקיימות הוכחות חותכות לגבי מועד החתימה, בית המשפט רשאי שלא לפסול את הצוואה. אך מה קורה כשהצוואה היא מושלמת, לכאורה, ובצורתה אין רבב, אך נסיבות עריכתה מעלות חשש כי אינה מבטאת את רצונו האמיתי של המוריש? אלא, למשל, את רצונו של אחר שגרם לעריכת הצוואה לטובתו?
קיימים מספר פגמים מהותיים, אשר קיומם פוגם בתוקף הצוואה. להלן נעמוד על העיקריים שבהם ונלמד כיצד להימנע מהם, מראש, או לתקוף אותם בדיעבד.
1. איסור מעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה
סעיף 35 לחוק קובע כי למי ש"נהנה" מהצוואה, ואפילו בעקיפין (צוואה של חמותו), אסור להיות מעורב בעריכתה בכל דרך או להיות עד לה.
מאחר וברור לכולם, כי קרובי משפחה מבוגרים או חולים המבקשים לערוך צוואה, נזקקים לעיתים לסיוע של בני משפחתם, כיצד ניתן לדעת האם זו "מעורבות אסורה" אשר תפסול את הצוואה? נקבע כי, אם המעורבות הסתכמה ביצירת קשר עם עורך הדין ובהסעה של המוריש למשרד עורך הדין על מנת שיחתום שם על הצוואה, לא מדובר בהתערבות אסורה.
אך מה אם אותו נהנה עלה והתיישב ליד הדלת פתוחה, בזמן שהמצווה יודע כי הוא שומע אותו? או מי שעל מנת "להקל" על הוריו, הכין עבורם את נוסח הצוואה לחתימתם? בית המשפט יקבע בכל מקרה באופן ספציפי, האם המעורבות הייתה אינטנסיבית ומה הייתה חומרתה בנסיבות.
מומלץ, במידה ואתם מעורבים בהכנת צוואה המזכה אתכם, להתייעץ עם עוה"ד העורך את הצוואה בעניין מידת מעורבותכם.
2. האם המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה?
סעיף 26 לחוק קובע כי צוואה שהמצווה לא היה בעל כושר להבחין בטיבה ולהבין את משמעותה, בטלה.
במקרה מסויים נקבע כי, ראיות בדבר תפקוד שכלי ירוד של המצווה, כחודש טרם כתיבת הצוואה, לא מספיקות. המועד הרלבנטי להוכחה כי המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה, הוא "שעת עשיית הצוואה", ולגבי אותו יום, היו ראיות המעידות כי מצבו היה טוב.
מומלץ, בכל מקרה בו המצווה הוא קשיש, חולה או במצב שיכול לעורר ספק, להצטייד בחוות דעת רפואית ממומחה, שתיערך סמוך לחתימת הצוואה, ולצרפה לצוואה, על מנת שתהווה הוכחה לצלילותו ויכולת הבנתו. מומלץ גם לתעד את המעמד בווידאו.
3. האם הייתה על המצווה השפעה בלתי הוגנת?
סעיף 30 (א) לחוק קובע כי אין תוקף לצוואה שנעשתה תחת לחצים שונים, כגון איום או השפעה בלתי הוגנת, שכן לחצים אלו יכלו ליטול מהמצווה את רצונו החופשי.
נושא ההשפעה הבלתי הוגנת הינו נושא שנדון רבות. מטפל וחולה שטיפל בו, אח שהשפיע על הוריו לנשל את שאר האחים מהצוואה או מאהבת שהנעימה את זמנו של קשיש בערוב ימיו, כולם "חשודים" פוטנציאליים, שניתן להתנגד לצוואה שנכתבה לטובתם.
"טוב שכן קרוב מאח רחוק"
לפני כשנה נתן בית המשפט הישראלי משנה תוקף לפתגם זה, הלקוח מספר משלי, כ"ז, פסוק י'. באותו מקרה נדחתה התנגדות לצוואה של אישה, שהייתה אלמנה וחולה טרם פטירתה, והחליטה לצוות את כלל רכושה ללא אחר מאשר השכן שלה. המתנגדת, בת דודה מדרגה שנייה, שהייתה בת משפחתה היחידה של המנוחה, טענה כי נפלו בצוואה לשכן פגמים רבים, ובין השאר כי הוא הפעיל על המנוחה השפעה בלתי הוגנת.
בית המשפט קבע, כי למרות שהשכן שלא ישן, היה מעורב בחיי המנוחה למשך תקופה קצרה יחסית, הוא לא הפעיל עליה "השפעה בלתי הוגנת", וכי המנוחה החליטה באופן צלול, להוריש לו את רכושה, מאחר והוא סייע לה באופן קרוב ויומיומי. הכרת התודה של המנוחה לשכן הוכרה – לאחר עיון בראיות הצדדים - כרצונה האמיתי והמלא, ולכן הצוואה לא בוטלה.
בית המשפט אף מצא לנכון להתייחס לדברי המתנגדת, שהודתה כי לא הרבתה לבקר את המנוחה, בשל היותה לא "ממונעת" ורחוקה. בפסק הדין צוין, כי נראה שהמצב שבו האחריות לטיפול במנוחה נפל על כתפי השכן, היה נוח לה, למתנגדת, ועל כן, אל לה לטעון כעת כי השכן ניצל את המנוחה באופן בלתי הוגן. הלא הייתה לה ההזדמנות לשנות את המצב והיא לא עשתה כן.
רגע! האם העובד המטפל באימי יוכל לקחת את כל רכוש המשפחה?
חכו. אין צורך להיכנס לפאניקה. בית המשפט לא ימהר לנשל אתכם מהצוואה רק מאחר ודילגתם על הביקור השבועי. במקרה שהובא כדוגמא, שוכנע בית המשפט לחלוטין כי המנוחה לא נוצלה: היא הייתה במצב טוב מנטאלית, היו לה קשרים חברתיים חוץ מהשכן ועורכת הדין העידה כי הבינה לחלוטין את משמעות הצוואה שחתמה עליה.
במקרים רבים אחרים, כגון בפרשת מרום (ממנה צוטטו דברי כבוד השופט חשין), שבהם הוכיחה המשפחה כי המטפל כן ניצל את השפעתו על המצווה באופן בלתי הוגן, כך שזה יוריש דווקא לו את רכושו, בוטלה הצוואה לטובת המטפל.
כיצד ניתן להוכיח את ההשפעה הבלתי הוגנת?
על מנת לקבוע אם אכן הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, פותחו מבחנים שונים לבחינת יכולת ההחלטה העצמאית והרצונית של המוריש. האם הוא היה עצמאי מבחינה פיזית ונפשית, האם הנהנה מהצוואה טיפל בו לבדו, האם היו למוריש קשרים עם אנשים אחרים מלבד הנהנה, האם הנהנה לקח חלק בעריכת הצוואה ועוד.
שימו לב: לבית המשפט ידוע וברור כי למטפל יש השפעה על המוריש, וכי זה היה תלוי בו בדרך זו או אחרת. ברור גם לבית המשפט, כי המטפל יכול היה לבקש מהקשיש להוריש לו את נכסיו, ובכך בלבד אין כל פסול! השאלה היא, האם המטפל ניצל את התלות או חוסר היכולת של המצווה - באופן בלתי הוגן, בכדי שהמצווה יכתוב צוואה לטובתו. רק אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, תיפסל הצוואה.
כמתנגדים לצוואה, תפקידכם להוכיח כי המנוח היה תלוי באופן "מקיף ויסודי" בנהנה, עד ש"ניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי". אם הצלחתם, יתהפך אוטומטית נטל ההוכחה, ומעתה המטפל עצמו הוא שיצטרך להוכיח לבית המשפט את טענתו, שרצון המנוח עולה מהצוואה ולא רצונו שלו.
כיצד ניתן למנוע את הניצול מראש?
כאמור, בית המשפט יחפש את רצון המוריש העצמאי. במידה והקרובים לכם נמצאים בטיפול צמוד, של מטפל או בן משפחה דומיננטי, ואתם מאמינים שאינם כשרים עוד להביע את רצונם האישי, תוכלו לבקש מהם להיבדק רפואית על מנת לאשר הנחה זו, וכך ניתן יהיה להגן עליהם, במידה והוחתמו על צוואה בעת בה היו חסרי יכולת החלטה.
במידה ולמזלכם קרוביכם צלולים, ניתן לשוחח עימם בנושא, ולהסביר להם מה משמעות חתימתם על מסמכים שלא מביעים את רצונם המלא. תוכלו גם לספר להם שבמידה ואכן היו נתונים ללחצים בנושא, וחתמו חלילה על מסמך בניגוד לרצונם, הם יוכלו תמיד להתחרט. הצוואה המאוחרת היא זו שתופסת, אך כמובן מומלץ גם לבטל את הקודמת בפירוש.
ולסיום, מילה למטפלים
ייתכן שזכיתם, או אתם עומדים לזכות, בירושת המטופל שלכם, שחפץ ביקרכם. כל עוד הוא עשה זאת ברצון מלא וצלול, כהכרת תודה על טיפולכם המסור, הדבר אינו פסול בהכרח ובית המשפט יכול לעמוד לצידכם.
אבל, ככל שקיים בלבכם ספק קל שבקלים, האם זהו אכן רצונו של המטופל שלכם, עליכם מוטלת האחריות לוודא זאת היטב. בדקו עימו, בשפע הזמן שאתם מבלים ביחד, אם הוא אכן מבין, שבהענקתו לכם, הוא גורע מבני משפחתו האהובים את ירושתם ואת ביטחונם הכלכלי הבסיסי. על מנת שתוכלו לישון בשקט בשארית חייכם, עליכם להיות משוכנעים היטב, כי המטופל בחר מדעת לנשל את קרוביו, ומוטב שתנסו להבין את סיבותיו לעומק.
קחו בחשבון, כי במידה והמשפחה תתנגד לצוואה, ותוכיח שהייתה למנוח תלות "יסודית" בכם, עליכם יהיה להוכיח כי רצונו העצמאי והצלול הוא שהשתקף בצוואה. הליך ההוכחה צפוי להיות ארוך ולא זול. תצטרכו להעיד, למשל, עורך דין שעימו התייעץ המנוח בדבר רצונו העצמאי, ללא תלות בכם, או חברים של המנוח, שבאוזניהם הביע את רצונו המפורש.
לסיכום
שאלת ההשפעה על המוריש תיבחן בכל מקרה ומקרה לאור הנסיבות, וגם לאור ערכי מוסר והגינות שהחברה מאמינה בהם באותה עת, אשר דינם להשתנות עם הנסיבות והשנים. דברי כבוד השופט חשין, אשר הובאו בתחילה, מציגים זווית ראיה מסוימת, ומהווים, לטעמי, חומר למחשבה.
דריה כנף היא עורכת דין בתחום המסחרי ותאגידים. יובהר כי האמור במדור אינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני ומקצועי, לא נועד להחליפו, ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם, באשר כל מקרה ונסיבותיו. ייתכן ובמידע חלו השמטות ו/או טעויות. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד.
