האם טלאי הוא רק טלאי?

ספרייה טמונה באדמה, תליון זהב של טלאי, שימוש בפרסונות כמו אדולף היטלר או אווה בראון, אלו רק חלק מאובייקטים הקשורים בשואה שהופיעו כאן באי אילו תערוכות בשנים האחרונות. הם על פי רוב נגעו בשאלות של זהות, הגירה, הנצחה וטראומה.

ראויים לציון במיוחד הם מיצב הצילום של שמחה שירמן (מוזיאון רמת גן, 1997) וכן תערוכתה של יוצרת הקולנוע שנטל אקרמן שאצרה עדנה מושנזון. שירמן ואקרמן, דור שני ושלישי לשואה, ביקשו לעבד חומרי זיכרון כשהן מנהלות דיאלוג עם דור ההורים, ונדמה היה כי הזיכרון עבר בגנים דרך חלב האם החמוץ-מתוק.

בעבודה "לצעוד לצד שרוכי נעליים במקרר ריק" הקרינה אקרמן קטע מטקסט שהקריאה אימא שלה. הטקסט נלקח מתוך יומן נעורים בפולנית שכתבה סבתה שנספתה באושוויץ. בדיבור על השואה כאירוע מכונן מדגישים את אובדן היכולת לספר סיפור שלם וקוהרנטי ולייצג את מה שלא ניתן לייצוג. שתיהן למעשה ייצרו פסיפס זיכרון קטוע ומלא פערים בזמן, כשהן נוגעות בחומרים הטעונים בצורה פואטית.

ישראלי. אין פואטיות מהורהרת או ביוגרפיה (צילומים: ליאת שחר)

בתערוכה של ארז ישראלי בגלריה גבעון לא תמצאו פואטיות מהורהרת או עיסוק בביוגרפיה; ישראלי אינו סוגר מעגלים בין דוריים וגנאולוגיות משפחתיות, אבל מתייחס למימד הזמן ולהקפאתו. במיצב בקומת הכניסה, הבנוי כמו תפאורת תיאטרון או שריד מפרפורמנס, חגה על השולחן רכבת צעצוע הנושאת סמל אס.אס.

עוד על השולחן מונחות קערות מרק עם נוזל צהוב יצוק וחלה. הקפאת הנוזל הצהבהב בלוויית כותרת התערוכה מספקים רמז עבה לכך שמדובר בסעודת ערב שבת, ובשולחן שיושביו נטשו בחופזה, כנראה עקב פוגרום או גירוש למחנות.

הטלאי מסמן אותו כ"נגוע"

באותה קומה מתנוסס צילום פלג גופו העליון של ישראלי, ענוד בטלאי צהוב שתפר לגופו בחוט ומחט. כבר בצילום הזה רומז ישראלי כי הוא לא רק משייך את עצמו לזהות יהודית, כפי שנראה במבט ראשון, אלא בוחר בטלאי כמשהו שמסמן אותו כנגוע, כמסומן, (מעניין בהקשר הזה לחשוב על סרטו של עמוס גוטמן "נגוע").

ישראלי פועל בתוך ההיסטוריה של אמנות שנות ה-70, בה אמני מיצג כמו יוכבד ויינפלד תיעדו טקסים הקשורים לגוף ולכאב. ישראלי עצמו תיעד את עצמו בעבר תופר לגופו זר גרברות אדומות, אבל באופן רציני יותר וללא האירוניה המאפיינת את העבודה הנוכחית.

"פועל בתוך ההיסטוריה של שנות ה-70". מתוך התערוכה 

למעשה, התערוכה של ישראלי משתמשת באסטרטגיה של הרחקה בכל מה שנוגע לסמלים טעונים ולדיבור על שרידים; היא כותבת ומוחקת, מפעילה אצל הצופה רגש הזדהות ומיד מעקרת אותו, והצופה עובר סוג של מסלול הליכה המסתיים בקומה השנייה בקערת מרק.

זוהי בעצם נקודת האפס של המסלול המעגלי, והצופה חוזר שוב לשולחן בכניסה (עליו מונחות צלחות מרק) בו נפתח הסיור. הצביעה של הקיר עם שולחנות התצוגה מצהירה גם היא כי מדובר בתצוגה המתחפשת לתערוכה.

קערת המרק שישראלי מציג בנישה היא חלק ממהלך בו הוא לוקח פרט מהשולחן והופך אותו למעין שריד מומצא למשפחה שנספתה בשואה. מעניין בהקשר הזה לחשוב על המצאת היסטוריה ומיתולוגיה חדשה בתערוכה של סיגלית לנדאו "הפתרון האינסופי" בביתן הלנה רובינשטיין, שם היא יצרה מעין שרידים של תרבות.

ד"ר דרור פימנטל כתב באותו הקשר כי "רוח השואה הפיחה את אש הסנסציה שבערה בכבשני התערוכה, והאמירה את מחירי הפריטים שהוצגו בה. שהרי שם התערוכה תפס טרמפ על הפתרון הסופי של הנאציזם, וקבקבי העץ שנמכרו במאות דולרים לחתיכה היו במספרים 45-42, התואמים את המספרים של שנות ההשמדה". 

כשישראלי מייצר בעצמו שריד הוא בעצם מעלה שאלות לגבי ייצור חפץ אמנותי אותנטי, או שריד היסטורי ושכפולו. הוא גם בוחן את שפת התצוגה במוזיאונים כמו יד ושם והמוזיאון היהודי בברלין.

בובות מהגטו ב-eBay

בקומה השנייה של הגלריה מוצגות התכתבויות של ישראלי עם מוכרים באתר eBay. ישראלי פורש את תדפיסי המיילים והמשא ומתן שניהל עם המוכרים, כשרכש בובת ילד מהגטו או טלאי בד צהוב. רוב האייטמים האלה יוצרו כדי להימכר. הם חיקוי לכל דבר. באוסף של ישראלי מוצג גם טלאי של הומוסקסואל יהודי, שעל פי המוכר מקורו במחנה דכאו - מגן דוד שבו משולש אחד צהוב ואחד ורוד והוא תפור באופן משובש.

מרק הוא שריד מומצא למשפחה שנספתה בשואה

סך הכל, להתעסק בסמלי שואה ובזיכרון עלול להיות רגשני ומסוכן; ישראלי בוחר באסטרטגיות של הרחקה ומבצע "מהלך". המהלך הוא התרופה שישראלי מקדים למכה, כאשר הוא מציג את הטלאי הצהוב כדימוי שעובר גלגולים; פעם הוא מזכרת מהשואה, פעם שריד ממיצג מתועד ופעם הוא שחקן בתוכנית "עשה זאת בעצמך", בה הוא מלמד איך להכין טלאי אותנטי על ידי גזירה וטבילה בנס קפה.

ישראלי מבקש לבחון את תפקיד האמן המבסס מיתולוגיות תרבותיות ומייצר חפצי אמנות

(ממש כמו המוכרים באתר אשר מייצרים טלאי צהוב), אך גם מערער על התפקיד הזה. כשהוא מארגן תצוגה המתחפשת לתערוכה אמנותית, או לתצוגה היסטורית, הוא בעצם חושף את האופציה למסחור זהותו היהודית-ישראלית.

בכל זאת, נדמה כי גם אם התערוכה תעבור בשקט יחסי בעולם האמנות, קיימת עדיין סכנה בנפילה לאותו מנגנון של שימוש ציני בסמלי שואה. הפירואטים האמנותיים שהיא מבצעת אינם לוקחים בחשבון נמענים אחרים שלה, שעבורם טלאי הוא טלאי הוא טלאי, צרוב בזיכרון, מעיר שדים קדמוניים מתרדמתם ולא יכול לעולם להיות חלק ממהלך אמנותי, גם אם זה עשרות שנים אחרי השואה.

• ארז ישראלי, "ליל שישי" גלריה גבעון, גורדון 35, תל אביב, מוצגת עד ה-02.05.2009