סילי ואני הגענו לסיכום שלא נתראה יותר לעולם
לא שלא אהבנו זה את זה. כל אחד מאיתנו נשא שק כבד של געגועים וזכרונות עוד בטרם התבצעה הפרידה למעשה. ובכל זאת, הסבל המשותף וחוסר המזל שרדפו אותנו מאותה פעם ראשונה שלמדנו לאחוז ידיים, דרך כל החודשים הארוכים שבהם חיינו כבני זוג, שיכנעו אותנו מעבר לכל ספק שמדובר בכוח עליון ושאין לנו שום מוצא משותף יחד. אספנים, סיפור לשבת
נרות החלו נופלים מהשמיים. כמעט כולם דלקו, אבל פה ושם סילי ואני יכולנו לזהות כאלה שכבר כָּבו, או אולי לא הודלקו כלל. הנרות נחתו סביב, ושנינו הצטערנו שאנחנו היחידים לצפות במחזה - ובו בזמן היינו מאושרים על פיסת המזל הנדירה שהזדמנה לנו.
לפחות חלק מהנרות - ומסיבה כלשהי דווקא הקטנים שבהם - המשיכו לבעור גם כשננעצו באדמה הלחה של הלילה, או התגלגלו במורד הדרך שהובילה מהחניון הארעי שבו עצרנו ועד לרחוב הראשי למטה.
בעיניים של סילי יכולתי לראות את האש שהוצתה מכל עבר, והיא ודאי הצליחה לראות את אותה האש בעיניי.
אחזנו ידיים. רק שעה קודם הגענו במלים קרות, כבויות, לסיכום הזה, שלפיו לא נתראה עוד לעולם. לא שלא אהבנו זה את זה. כל אחד מאיתנו נשא שק כבד של געגועים וזכרונות עוד בטרם התבצעה הפרידה למעשה. ובכל זאת, הסבל המשותף וחוסר המזל שרדפו אותנו מאותה פעם ראשונה שלמדנו לאחוז ידיים, כאן ביפו, דרך כל החודשים הארוכים שבהם חיינו כבני זוג, שיכנעו אותנו מעבר לכל ספק שמדובר בכוח עליון ושאין לנו שום מוצא משותף יחד.
כפות הידיים של סילי הזיעו בתוך כפות ידיי והיא ביקשה להתקרב אלי, אבל בתוך האופל רקורד העתיקה שלנו המושבים תמיד נותרו רחוקים מדי. עוד ועוד נרות נחתו על גג המכונית, ויכולתי רק להתפלל שבשנת 1959 יצרו גגות פח חזקים מספיק כדי לעמוד במבול האש שהחל יורד ללא כל סימן מוקדם.
"אתה זוכר את הזוג המנופח?" שאלה.
התביישנו בעצמנו, שלא יכולנו להתאפק
היא התכוונה לזוג הירושלמי המבוגר שממנו רכשנו את המכונית כעשרה חודשים קודם לכן. מובן שזכרתי אותם. הפרצופים שלהם נראו כמו חתיכות פיצה שמישהו מילא באוויר. הם היו מכוערים בצורה שאי אפשר היה שלא להרהר בה ודמו זה לזה מאוד, בכיעור ובאופן הדיבור. כשישבנו אצלם בסלון, מאחר שביקשו להכיר את הבעלים הבאים של המכונית ששירתה אותם במשך עשורים והיחידה שאי פעם היתה להם, לא הצלחנו להימנע מפרצי צחוק אכזרי פה ושם. זה קרה בעיקר כשהגבר דיבר בקול שנשמע בדיוק כמו זה של אשתו, מין צליל נקי, גבוה ודק - האחרון שהיית מצפה לשמוע ממי שפרצופו מטיל עליך אימה.
התביישנו בעצמנו, שלא יכולנו להתאפק. הם הרגישו במבוכה שלנו, בבלבול, והציעו לנו להחזיר את המכונית אם משהו יתגלה שלא כשורה. "נחזיר לכם את כל הכסף", אמר האיש וחזר ואמר לנו כשהיינו בדרך החוצה. מיד אחרי ששילמנו להם נמלטנו עם המכונית בחזרה הביתה, מפני שלא יכולנו לסבול את הרשעות המעיקה שגילינו שם בתוכנו.
מילמלתי משהו על החוויה המוזרה ההיא, שפתאום השתלבה עם החוויה המוזרה החדשה, נרות שהמשיכו ליפול, דולקים, מהשמיים.
"יכול להיות שהפרידה הזאת היא העונש שלנו על מה שעשינו לשניים ההם?" שאלה סילי.
הנדתי בראשי לשלילה.
היתה להבה ענקית שהוצתה מולנו, ברום השמיים. לי היא הזכירה להבה של מצית זיפו, אחד מאלה שסילי אהבה לאסוף. סילי אספה כל מה שהיה ישן, בנימוק שממילא בעולם החדש היא פחות ופחות מוצאת את עצמה. מהר מאוד היא הדביקה גם אותי באובססיה לחפצים שאף אחד לא חפץ בהם.
הלהבה הופיעה שוב לשניות מעטות ואז נעלמה. יכולתי להישבע לעצמי שריח הבנזין שבוודאי מילא את אותו מצית שמיימי הגיע עד לאפי זמן מה אחר כך. שנינו חיכינו לקול הרעם, אבל זה לא בא. רק קולות חבטת גופי השעווה הקטנים על גג המכונית ועל אדמת הגבעה מילאו את אוזנינו.
"מה אתה אומר אם זה סוף העולם?" אמרה סילי דווקא ברגע שמשכה את ידה מידי.
"העולם ימשיך כרגיל אחרי שזה ייגמר", אמרתי, "את תראי".
התפלאתי מהביטחון שעלה מקולי; בתוכי לא הייתי בטוח שכך יהיה. היתה איזו הרגשה של שריפה גדולה, של משהו שאי אפשר להירפא ממנו. הפעלתי את המגבים, כאילו היה בזרועות הברזל החורקות איזה כוח נסתר שהיה מסוגל להרחיק מאיתנו את הפחד.
סילי הצביעה דרך השמשה אל מקום רחוק שבו עמד עץ ובער. "אתה פוחד מהמוות?" שאלה.
"איזה מהם?" שאלתי.
וסילי לא ביקשה לחקור יותר.
למרות שלא הבטתי בה, המשכתי לראות את עיניה. את מבטה. הזכרתי לעצמי פעם ועוד פעם שבבוקר, אמשיך לדרך שבה לא יופיעו עוד העיניים האלה ולא יצוץ אותו מבט. המבט האחד, הנכון, של סילי שלי.
רוח מהים החלה להעיף את הנרות בעודם נוחתים, ואלף אלפי הלהבות נמשכו על פני החלל החשוך ברובו, כמו צובעים את הלילה בבוהק לא מוכר.
היא לא המציאה שום דבר. היה שם צב גדול
כשסילי הפנתה את תשומת לבי אל הצב שהחל חוצה את חניון העפר בו ישבנו בתוך המכונית העתיקה חשבתי שהיא מתעתעת בי, שיש בה צורך להסית את המחשבות אל מקום אחר, קל יותר. אבל היא לא המציאה שום דבר. היה שם צב. אחד גדול. אמיתי. הוא הלך באופן די מהיר, ובעוד כמה רגעים היה נעלם.
פתחתי את דלת המכונית ורצתי אליו כאילו היתה בינינו תחרות. הרמתי אותו בשתי הידיים וחזרתי למכונית. התיישבתי ליד סילי, מתנשם מהמאמץ הקצר, והצגתי בפניה את היצור הפרה היסטורי המגושם הזה.
"למה הוא כאן?" שאלה סילי.
"אני לא יודע", אמרתי. "למה אנחנו כאן בעצמנו?"
היא הביטה בי, לא בצב, בי ואז פתחה את הדלת ויצאה החוצה. הנרות המשיכו ליפול מסביב, אבל נדמה שבעוצמה נמוכה יותר ובמרווחים שהלכו וגדלו. גלי הים הקרובים הוארו רק באורו של העץ העצום שבער, מרחק של כ-200 מטר מאיתנו.
חיכיתי לה במכונית. הצב הוציא את ראשו מתוך השריון, הציץ ישר לתוך עיניי ואז חזר פנימה, לביתו המוגן. לי ולסילי לא היה בית משלנו.
עבר זמן. הכל נראה והרגיש מוחשי יותר מחלום. המגבים המשיכו לעבוד, מנגבים רק את האפר שהצטבר על השמשה.
"אנחנו לא יכולים להיפרד", אמרה סילי מחוץ למכונית. "אתה יודע שאנחנו לא יכולים לעשות את זה".
הנהנתי. סילי לא היתה טיפשה, למרות הכינוי שהמציאה לעצמה ודרשה מכולנו להשתמש בו, גם אם נשמע לנו כמו שעשוע מטופש.
"אז מה זה אומר?" היא שאלה.
"שאנחנו לא יכולים להיפרד", אמרתי בקול רם, כדי להיות בטוח שהיא לא מחמיצה אף הברה שיוצאת מהפה שלי. זאת בוודאי לא היתה תשובה טריוויאלית.
"רק כאב ועוד כאב, זה מה שאני מציעה לך, וזה מה שאתה מחזיר לי", אמרה סילי, והקול שלה מעולם לא נשמע לי ברור או צלול יותר.
אמרתי לסילי בלי להביט בה שכל זוג אחר היה נפרד מזמן. שההיגיון אומר שזה מה שצריך לעשות.
"ההיגיון", חזרה ואמרה אחריי. ברגע הראשון חשבתי שהטון שלה מגחך את המילה היגיון, אבל אז עלה בדעתי שהיה זה טון של רצינות והבנה עמוקה.
היא נשארה לעמוד עוד זמן מה בגשם הנרות שבחוץ. וכשדפיקות הנרות על גג המכונית פסקו, נכנסה והתיישבה שוב לידי. "תן לו ללכת", אמרה.
רציתי להגיד לה שהצב הזה ממשיך איתנו לאן שלא נלך. שאולי הוא הקמע שישנה את המזל המשותף שלנו, או נכון יותר את חוסר המזל. לא אמרתי דבר. פתחתי את הדלת והנחתי אותו על הארץ. הוא התחיל ללכת מיד, ודקה או שתיים מאוחר יותר כבר נעלם בתוך החשיכה.
"מעניין אם יש לו מישהי כאן בעיר", אמרתי.
סילי צחקה.
אהבתי את הצחוק של סילי. היה לה צחוק מטופש כזה, אבל באותה עת היה זה הצחוק החכם ביותר שהכרתי. האהוב ביותר.
היא השעינה את ראשה על כתפי.
"יהיה לנו רע יחד, אתה יודע", אמרה.
מובן שידעתי.
מוזר ככל שזה עלול להישמע, חיכיתי לבאות כמו אדם מורעב לארוחתו הראשונה מזה זמן. זה בער בי. כמו העץ שראינו בסמוך לחוף, כמו הלהבות שהלכו והתרחקו מאתנו, כמו הפתילים שחלקם עוד דלקו סביב, על האדמה. לא שקיוויתי לרע. אף אדם שנפשו בריאה אפילו במעט אינו מייחל לזאת. אבל הידיעה שהמכונית מאמצע המאה הקודמת, זאת שבתוכה ישבנו שנינו, תלווה אותנו עוד כברת דרך - הידיעה הזאת הרגיעה אותי במידה שלא יכולתי לתאר לעצמי.
סילי הלכה ונרדמה על הכתף שלי.
זה היה ערב ארוך.
ספק מתוך שינה היא שאלה אם אני כבר יודע לאן נוסעים מחר.
הסטתי את המושב שלה לאחור ועזרתי לה למצוא את תנוחה השינה הנעימה ביותר שהאופל הזקנה ידעה להציע.
אחר כך היה לי קצת זמן לחשוב, ובסופו אמרתי שזה ככל הנראה יהיה דרומה.
ואז התנעתי את המכונית.
לפנייה לכתב/ת 
למרות שלא הבטתי בה, המשכתי לראות את עיניה. את מבטה
צילום: liquidlibrary
מומלצים
