סערה בלי כוס תה

בפלנטה אחרת, מנומסת וסטרילית להפליא, התכנסו שלושה יהודים ושלושה ערבים למה שהוגדר בערוץ הראשון כ"סיעור מוחות". המארח היה נשיא המדינה, ואף על פי שלא הוגש באירוע תה, מבחינת הנימוס והניתוק מחיי המעשה, זו יכולה היתה להיות מסיבת גן של מלכת אנגליה.

על מזג האוויר לא דיברו, אלא דווקא על הנושא הטעון ביותר בחייה של המדינה הזאת: מצבו של הדו קיום. אבל כיוון שזה בית הנשיא, לא מדברים פוליטיקה ולא זועקים חמס או חמאס, לא נוקבים בשם המפורש "ליברמן" ולא מתייחסים כלל לעלייתה המבהילה של הגזענות בישראל או לאימה המבהילה בה חיים כרגע בדרום.

פרס והאורחים. שלושה יהודים ושלושה ערבים. רהוטים ונעימים (צילום: ערוץ 1)

שישה אנשים רהוטים, אינטליגנטים ונעימים יושבים, איפוא, בנימוס זה בצד זה. הבה נכיר אותם. הנה רדא מסראווה, ערביה מוסלמית ודוקטורנטית לגנטיקה התפתחותית במכון ויצמן. היא לא רוצה להגדיר את זהותה במונחי לאום או דת אלא בהיותה אזרחית ישראלית. והנה אליאס כראם, רב סרן בחיל הים, על מדיו היצוגיים, נוצרי מן הכפר עילבון שחושב כי בני כפרו ממש מזדהים עם החלטתו לשרת בצבא ולעשות חיל. והנה רון שני, ראש מועצת משגב החדש, שוודאי לא יזכיר את אירועי אוקטובר 2000 ואת הקרע העצום שאלה יצרו בקיום הרופף והשביר בין יהודים וערבים בגליל.

יש עוד, כולם מוצלחים ומצליחים ורגועים להפליא. ד"ר שוקרי שגר בנצרת עלית ומתלונן רק שאין שם בית ספר ערבי, פרופ' אהוד גזית, שהוא ננו טכנולוג וזיקתו לאירוע נותרה עלומה, הרב רונן לוביץ שדווקא בדרום אפריקה למד שאפשר לגשר בין תרבויות ודתות ומנסה לעשות זאת כאן, אך עם זאת ממש לא ממליץ על חינוך משותף.

סמלנו הממלכתי

אחד אחד בתורו דיברו בלי להתלהם, ואני הקשבתי רוב קשב בעודי מנסה להתנתק ממחשבת העוועים שלי, שכל זה צולם או בראשית שנות ה-60, או בצפון קוריאה, זמן ומקום שבהם אין מדברים על הדברים החשובים מאימת ה"מה יגידו" או הצנזורה.

נשיא בישראל אינו יכול להיות מנחה של דיון פוליטי. הדיון בנוכחותו הופך לבעיה פשוטה של תקציבים ומפגשים בין דתיים, וכל מי שצפה בזה עד הסוף מבלי שהכריחו אותו, צריך היה לשאול את עצמו מה לכל הרוחות קורה כאן, במשכן הנשיא: מהי העילה המיידית שבגללה שמעון פרס צריך להפוך למנחה טלויזיה, ועוד טלוויזיה גרועה ושקרית כל כך? האם בין לילה נחקקו כאן עשרות חוקי צנזורה שלא שמעתי עליהם? האם מעתה ואילך נזכה לצפות בפיסות מציאות ישראליות מכובסות ומעומלנות בחסות סמלנו הממלכתי? למה, ומי אחראי לזה, ומדוע בוזבזו כספי האגרה שלי כך?

באשר לסיעור עצמו: כולם הסכימו שצריך שוויון ושצריך להכיר את האחר ולתת לו כבוד. אחלה. סבבה. בכיף. אף מילה על אחריותה רבת השנים של המדינה להנצחת אי השוויון והקיפוח המעוול והמתמשך. אך מילה על ההקשר הרחב יותר של הסכסוך המזרח תיכוני, אם כי די הוסכם שם שצריך גם שלום. מזויף ומושתק, מעומלן וחנוק – אין כמו קונצנזוס. הוא מרדים אפילו את המוחות הכי סוערים.