עשור לטבח בקולומביין: הלקח - קודם כל יורים
השוטרים שהגיעו ב-20 באפריל 1999 לבית הספר בקולורדו מילאו אחר הנהלים והמתינו 45 דקות להגעת תגבורת - ובינתיים נרצחו 10 מ-13 הקורבנות. האירוע שניער את אמריקה הפך ב-180 מעלות גם את אופן הטיפול המשטרתי באירועי ירי המוניים, וכיום מאמנים שוטרים לחתור לנטרול מהיר ככל הניתן של היורה
השוטרים הראשונים שהגיעו לזירת האירוע מעולם לא אומנו להתמודד עם מה שניצב בפניהם בבית הספר התיכון קולמביין: אין בני ערובה, אין דרישות - רק הרג בלתי נשלט. בשעות שבאו לאחר מכן, צפו מיליונים בארה"ב ובעולם כולו בתלמידים ומורים נרצחים בזה אחר זה, וידה של המשטרה קצרה מלהושיע. בדיוק עשור מאוחר יותר, המשטרה בארה"ב כנראה ערוכה יותר טוב להתמודדות עם אירועי ירי המוניים מסוג זה.
היום (ב') מלאו עשר שנים לטבח, שבו נהרגו 13 בני אדם, בהם מורה ו-12 תלמידים, ועוד 23 נפצעו. היה זה אירוע הירי הקשה אי פעם בתיכון בארה"ב, והאירוע הרביעי בחומרתו במוסד חינוכי כלשהו (החמור ביותר היה רצח 45 תלמידי בית ספר יסודי בבאת', מישיגן, בפיצוץ מטען חבלה ב-1927).
ב-20 באפריל 1999, ב-11:10 בבוקר, הגיעו אריק האריס, בן 18, ודילן קלבולד, בן 17, לתיכון קולומביין שבו למדו, הסמוך לעיירה ליטלטאון שבפאתי דנוור, קולורדו. הם ניסו לפוצץ מטען חבלה רב עוצמה בקפטריה בזמן ארוחת הצהריים, במטרה לירות לאחר מכן בניצולים הנמלטים. אולם המטען לא התפוצץ, ולאחר כמה דקות שלפו השניים רובים ואקדחים שהביאו עמם, והחלו במסע ירי בלתי נשלט, שהסתיים כעבור מעט פחות משעה בהתאבדותם, שעה שהתבצרו בספריית בית הספר.
חיצי ביקורת רבים הופנו בעקבות האירוע למשטרה. עיקר הביקורת נסובה סביב החלטת השוטרים במקום להפסיק את חילופי הירי עם הרוצחים ולהמתין מחוץ למתחם בית הספר עד להגעת יחידת עילית מיומנת לטיפול במצבים עם בני ערובה - על פי הנהלים שהיו המקובלים במצבים כאלה. ב-45 הדקות שחלפו עד להגעת הכוחות המיוחדים, הספיקו האריס וקלבולד להרוג עשרה מ-13 קורבנותיהם. הם התאבדו זמן קצר לאחר הגעת כוחות הקומנדו, שבמשך כארבע שעות לאחר מכן עוד המשיכו לעבור מחדר לחדר בבית הספר, עד שהודיעו סופית כי הוא מאובטח.
כך תתמודדו עם "יורה פעיל"
עשר שנים לאחר מכן, ניתן לומר כי הטבח בקולומביין שינה את אופן ההתמודדות של המשטרה בארה"ב עם אירועים כאלה, שעד אז שמרה על מדיניות "הכלה והמתנה", שנועדה למנוע פגיעה בשוטרים ובעוברי אורח. מדיניות זו גובשה בעקבות הטבח שביצע צ'ארלס וויטמן, שרצח 14 בני אדם בצליפה ממגדל השעון באוניברסיטת טקסס ב-1966 (הטבח השלישי בחומרתו אי פעם במוסד חינוכי בארה"ב). אולם בעקבות הטבח בקולומביין, החלו לאמן כוחות משטרה כיצד להתמודד בדרך שונה בתכלית עם מצבים של "יורה פעיל". העיקרון המרכזי בטקטיקת ההתמודדות במקרה כזה הוא נטרול היורה בעדיפות עליונה ובהקדם האפשרי - במידת הצורך, עוד לפני טיפול בפצועים.
בהכנת תוכנית האימונים החדשה השתתפו בין היתר שוטרים שפרצו לקולומביין - סרג'נט איי-ג'יי ד'אנדריאה וסרג'נט גרנט ווייטוס. "על בסיס חוויותינו באותו יום, החלטנו שהחיים שאבדו בקולמביין לא יהיו לשווא", אומר היום ד'אנדריאה.
בארה"ב מתגאים בכך ששיטות הטיפול החדשות באירועי ירי כבר הביאו לא פעם להצלת חיים. כך למשל, בצפון קרוליינה מאמנים את השוטרים המקומיים בשיטות החדשות מאז 2001. בחודש שעבר, הצליח השוטר ג'אסטין גארנר, שעבר אימון כזה, לפגוע בירייה בודדת ברוברט סטיוארט שהספיק עד אותו רגע לרצוח שמונה בני אדם במסע הרג במוסד סיעודי בעיירה קרתג'. "לפני 15 שנה, אם הייתי שומע מה הוא עשה, הייתי אומר שהוא אידיוט מוחלט", אומר סטיב מיטשל, מנהל בוועדה האמריקנית להסמכת רשויות אכיפה. "עברנו שינוי של 180 מעלות".
טקטיקה דומה הביאה גם לנטרולו של צ'ו סונג הוי, לא לפני שהספיק לרצוח 33 אנשים בטבח בווירג'יניה טק ב-2007 (הטבח השני בחומרתו אי פעם במוסד חינוכי בארה"ב). לעומת זאת, בתחילת החודש הזה ספגה המשטרה בבינגהמפטון, ניו יורק, ביקורת חריפה לאחר ששוטרים הגיעו בתוך שלוש דקות לאירוע הירי שבו נרצחו 13 בני אדם במרכז המהגרים, אך חיכו עוד 43 דקות להגעת תגבורת לפני שפרצו פנימה. השוטרים טענו להגנתם כי האמינו שכשהגיעו למקום, כבר לא היה יורה פעיל.
"אירוע אייקוני"
עשור חלף, אירועי ירי במוסדות חינוך ממשיכים לזעזע את החברה האמריקנית, והדיון במורשת שהותיר אחריו הטבח בקולומביין מבעבע מאי פעם. אמנם לא היה זה אירוע הירי הראשון שהתרחש בתוך בית ספר - בשנים שקדמו לטבח אירעו ברחבי ארה"ב תקריות ירי דומות - אך היחס לקולמביין הוא כאל אירוע מיוחד במינו, משום ששידר תחושה שהדברים יוצאים מכלל שליטה. "זהו אירוע ירי אייקוני", אומרת פרופ' קת'רין ניומן, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. "הוא הגדיר מחדש את קטגוריית אירועי הירי בבתי הספר".
התמונות הטראומתיות מאותו היום לא יישכחו במהרה על ידי מיליוני האמריקנים שרותקו למסכים, ששודר בשידור חי מחצר בית הספר תוך כדי התפתחות האירוע: תלמידים מפוחדים נמלטים מחוץ לבית הספר, נער פצוע המנסה לחמוק דרך החלון, אנשי הביטחון מחכים לאישור להיכנס פנימה.
"בניגוד למקרי ירי אחרים שסוקרו בדיעבד, במקרה זה מיליוני אמריקנים צפו באירוע בזמן אמת", אומר פרופ' ג'יימס אלן פוקס, מרצה לקרימינולוגיה מאוניברסיטת נורת'איסטרן. "זה השפיע באופן דרסטי על הפסיכולוגיה האמריקנית". לדברי פרופ' ג'יי ויליאם ספנסר, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת פרדו, אחת הסיבות לכך שאמריקה כולה טולטלה על ידי האירוע היא מקום התרחשותו - שכונת פרוורים שלווה - שהביא לניפוץ חלום הפרוור האמריקני. "לא הבנו איך זה יכול לקרות שלא בבתי ספר ציבוריים בערים", הוא אומר.
הטבח עורר סדרה של דיונים נוקבים בארה"ב בנושאי חוקי הנשק, אלימות בני נוער, קליקות חברתיות וביריונות בתיכונים, תתי-תרבויות שונות ותפקידם של סרטים ומשחקי מחשב בעידוד האלימות בחברה. בין היתר עורר האירוע גלים של בהלה ציבורית מפני התרבות הגותית ואישים המזוהים עמה כדוגמת המוזיקאי מרלין מנסון, מפני בני נוער הסובלים מנידוי חברתי ומפני שימוש בתרופות נוגדות-דיכאון על ידי מתבגרים.
בעקבות "הקדושים אריק ודילן"
על פי החקירה שנערכה על ידי השריף המקומי, המתקפה תוכננה במשך מספר חודשים, ולא ניתן לה מעולם הסבר בצורת מכתב או קלטת וידאו. הערכות שונות של אנשי מקצוע קבעו כי בעוד האריס היה הפסיכופת המחושב ומלא השטנה מבין השניים, דילן קלבולד היה מתבגר מדוכא בעל הנטיות האובדניות.
בתקריות ירי אחרות שאירעו במהלך השנים שלאחר קולומביין הורגשה התייחסות ברורה לאותו אירוע מכונן.
צ'ו סונג הוי, הרוצח מווירג'יניה-טק ב-2007, השאיר אחריו קלטת וידאו שבה התייחס לרצונו לדמות ל"קדושים המעונים אריק ודילן". גם מתיו מוריי, שרצח באותה שנה ארבעה אנשים בכנסיות בקולורדו, השווה עצמו לשניים בתגובה שכתב באינטרנט.אבל פטריק איירלנד, מניצולי הטבח בקולומביין שדמותו הנמלטת דרך חלון הספרייה בקומה השנייה של בית הספר נחקקה בזכרונו של כל מי שצפה באירוע, שונא את ההשוואות שעורכים לאותו הטבח: "אני שונא שאנשים אומרים - הנה עוד טרגדיה כמו קולומביין".
