מאסר הפיראטים - אסון למוזיקה? / דעה
פסק הדין נגד מפעילי האתר Pirate Bay הוא לא דבר הממסד המיושן שבא לשרת רק בעלי אינטרסים, אלא צעד שבא לעצור סחף מסוכן שיכול לחסל את כל תעשיית המוזיקה
בפסק דין מהראשונים בסוגו, קבע בית משפט בשבדיה עונש מאסר בפועל למפעילי אתר המקשר להורדה של קבצים דרך רשתות שיתוף קבצים. למרות המגיבים הרבים, בארץ ובעולם, לידיעות בדבר "משפט הפיראטים", נושאו של פסק הדין אינו משתמשי הקצה שמורידים את הקבצים, אלא הגופים שמעלים את הקבצים ומאפשרים שיתוף ושכפולם הלא חוקי. לא במבצעי ההורדות אלא באלו שמאפשרים אותה.
פסק הדין מנסה להתמודד עם אחת הסוגיות המהותיות ביותר בתחום בידור ההמונים, בעשור הראשון של המאה ה-21. הסוגיה נוגעת הן לקובצי מוזיקה והן לקובצי סרטים. המציאות מראה כי נושא הורדות המוזיקה בעשור האחרון שינה את תעשיית המוסיקה העולמית ללא היכר.
חברות המוזיקה מנסות להתמודד עם המציאות
בניסיונן להתמודד עם המציאות ולעצור את הסחף, חברות המוזיקה נוטות להתמקד במלחמתן בשני ערוצים מרכזיים. האחד "מאפשרי העבירה", השני משתמשים כבדים
שסוחרים במוסיקה לשם טובה כספית, קרי משתמשים במוסיקה לא חוקית ליצירת רווחים ממכירתה ואספקתה לבתי עסק, אירועים וכו' (שמרבית המגיבים אינם אחד משניהם).
פסק הדין מנסה להתמודד עם הראשונים. טענת הנתבעים כי "שכפול הקובץ אינו פוגע במקור" פוגע באינטליגנציה ומשולל יסוד. הקובץ הוא האמצעי בלבד ונועד להשמיע את הקטע המוזיקאלי של האומן, ביצירת הקובץ האומן מעוניין למכור את אמנותו. זה התחיל עם תקליטים, עבר לקלטות לדיסקים וכעת קובצי מוסיקה.
קבלת הטענה של "אי פגיעה בקובץ" יכלה לאשר הלכה למעשה שכפול תוכנות באשר הן מחד וריקון מתוכן את נושא ה"קניין רוחני" מאידך. לא לחינם נושא זכויות יוצרים מאוגד בחקיקה.
זה לא הממסד
לא מפליא שרובם של המגיבים הגיבו נגד פסק הדין שנתפס כ"דבר הממסד" ובעד הנתבעים. מרבית צרכני המוסיקה שמים עצמם בנעלי הצד הנתבע כי הרי אם להודות על האמת, מרביתם צורכים אותה באופן לא חוקי, ע"י הורדות קבצי מוסיקה. יתרה מזאת, יש המגיבים שטוענים כי אותם אלו שבעד פסק הדין אינם צרכני מוסיקה "אמיתיים", או לחילופין אמנים שיוצרים מוסיקה, וחרדים מהמחשבה שמא לא יוכלו להתקיים מהעיסוק בה.
עפ"י נתוני הפדרציה העולמית (2006 צרפת), מתוך 10 מיליארד שירים שהורדו מהאינטרנט על ידי גולשים צרפתים בשנה שעברה, רק 20 מיליון נקנו כחוק. ברמה העולמית אנו מדברים על מאות מיליארדי הורדות. ישנו דור שלם של מורידים, ששמעו פעם ראשונה מהוריהם שבעבר הם רכשו דיסקים, קרי - שילמו בעבור מוזיקה. זאת ועוד, בסוף 2008 התפרסמו נתוני המרוויחים הגדולים בשוק המוזיקה. עולה כי ג'ון בון ג'ובי היה הזמר שהכניס את מרבית ההכנסות (210 מליון דולר), בשנה שבכלל לא הוציא דיסק חדש. עיקר
הכנסותיו של בון ג'ובי הגיעו מהופעות חיות ולא ממכירות רפרטואר הדיסקים הנכבד שצבר במהלך השנים.
כאמור מורידי המוסיקה אינם הפוקוס של "מלחמות המוסיקה", אך בהזדמנות זאת חשוב שנשאל את עצמנו, מדוע ההורדות הפכו בעיני הכלל כדבר של מה בכך? מתי החלטנו שאין אנו מעוניינים לשלם – אף לא שקל אחד – עבור המוסיקה שאנו שומעים?
בסוף שנות התשעים אמר לקוח, שנשאל על הרגשתו בזמן שקנה דיסקים צרובים: "שאני אתבייש? שהאמן שרוצה 90 ₪ על דיסק של 10 שירים יתבייש! שיורידו את העלות לחצי מחיר ואשמח לקנות דיסקים מקוריים", ואז הגיע האינטרנט ועלות שיר אכן ירדה לחצי (בערך דולר אחד לשיר). גם בלא מעט חנויות ירדו מחירי הדיסקים, אבל זה לא כבר לא עזר והעשור הראשון של המאה הסתמן כעשור ראשון בספירת הקץ של המוסיקה החוקית.
שקל לשיר
סקרים שנערכו בארץ ובעולם הראו, שמשתמש "כבד" ממוצע מוריד בין 20 ל- 50 קטעים בחודש לצריכה פרטית. האם, כדי שהעשור השני יאפשר קיום בכבוד לא רק לאמנים "גדולים" וידועים, אלא גם לצעירים ומוכשרים, לא נסכים לשלם אפילו שקל אחד לשיר?
יוזמה של "שקל לשיר" תאפשר לכולנו להמשיך וליהנות ממוסיקה, ותאפשר ליוצרים להתפרנס בכבוד. וגם לחברות התקליטים זה יהיה כדאי- לפי נתוני חברת המוסיקה אטלנטיס ב 2008 עקפו המכירות של מוסיקה באינטרנט את מכירות הדיסקים בכלל החנויות.
פסק הדין של משפט הפיראטים בא לעצור סחף מסוכן, שכבר נמצא בעיצומו, אבל בכוחו להיות הסמן ליצירת מציאות שונה לעשור השני של המאה ה- 21. סחף כזה, שיוכיח כי האינטרנט הפך את העולם ליותר גלובאלי - אבל לא לפחות מוסרי.
הכותב הוא מנהל פעילות YCD ישראל , המפתחת פתרונות עיצוב, חוויית לקוח וקידום מכירות באמצעות מדיה דיגיטלית עבור נקודות מכירה.
לפנייה לכתב/ת 
