כך בזבזנו את כאב הניצולים
למה לא נתנו להם לשתוק, כמו שהם רצו? מה הרווחנו מזה ששמענו את זוועות השואה והגבורה? יעל משאלי לא מוצאת שזה עשה אותנו יותר טובים, פחות גזעניים או אור לגויים. סבא וסבתא סתם בזבזו עלינו את הסיפורים שלהם
כשהיינו ילדים ראינו אותם. הם גרו ממול. הוא מורה בבית הספר והיא ספרנית בספרייה השכונתית. שכנים אחרים מאחורי תריסים מוגפים, ועוד היו מפוזרים לאורך הרחוב הארוך דמויות וצל דמויות שהמכנה המשותף שלהם היה גופם השפוף, שפתם הבלתי מוכרת, עצבנותם וצעקותיהם, ובעיקר המספרים האלה על זרועם החשופה. אני מתארת לעצמי שרק כשהגענו לכתות האמצע של בית הספר היסודי התחלנו ממש לשמוע על מה שקרה "שם". הרבה שנים, למרות שהם חיו בינינו, אף אחד לא ממש הסביר לנו מי הם, למה הם, ואיך זה קשור אלינו. השמועות עברו מפה לאוזן, חצאי סודות, רמזים, קטעי סיפורים איומים.
גדלנו עם העובדות העיקריות שנחשפו בפנינו אט אט. פה ושם גם נכתב סיפור, ספר. יכולנו לשמוע, ושמענו, את צעדי הנאצים המחפשים אותנו בלילות במיטות שלנו בגבעתיים, או פתח תקווה או בקיבוץ בעמק הירדן. גם מי שלא היה ממשפחה שורדת שואה ולא היה לו אפילו בן דוד של סבא להשוויץ בו שהיה באושוויץ, אפילו הוא חלם את עצמו מתחבא מפני הנאצים המחפשים.
כשהשואה הפכה ל"יום"
זה לקח עוד שנות דור, כמעט, עד שה"שואה" הפכה ל"יום" ועד שנהיה מקצוע כזה של "לימודי שואה" ועד שבני הדור השני חשפו את עצמם ואת הוריהם ואת הדור הראשון ומאז אין סכר למבול הסיפורים, הסרטים, הספרים, העדויות, המסעות ל"שם", וכל מה שעושים היום כדי שחס וחלילה לא נשכח. זכור ואל תשכח. לעולם לא נובל יותר כצאן לטבח. לעולם לא עוד.
זה לגמרי לא תקין פוליטית, או תקין בכלל, לערער על לימודי השואה, על חשיבותם, על הרצון לזכור ולא לשכוח, על הכאב החשוף, על הגירוד הלאומי בפצע. ובכל זאת מתגנבת ללבי השאלה, בשביל מה זה טוב? ועוד שאלה אסורה, לא איבדנו את הפרופורציה? או בעברית דהיום, לא חפרנו בזה מספיק? תגידו לי דבר אחד טוב שיצא מזה. טוב באמת.
אני לגמרי בעד זיכרון לאומי. אני לגמרי בעד לימוד היסטוריה ובעד לימוד לקח ובעד העוצמה שזיכרון משמעותי כל כך יכול היה לתת לנו. אבל כל זה לא קרה. אנחנו זוכרים ולא לומדים, אנחנו זוכרים כמו שכאב של גירוד בפצע גורם הנאה חולנית. אנחנו זוכרים כדי להצדיק את הפוסט טראומה שלנו, את זה שאנחנו דפוקים, את זה שאנחנו צודקים, את זה שאין לנו ברירה.
כן, אנחנו לגמרי פוסט טראומטיים, כולנו. וזה לא הפך אותנו לאנשים יותר טובים, פחות גזעניים, יותר אור לגויים. שורדי השואה בזבזו עלינו את הסיפורים שלהם, את הזכרונות, את הכאבים. חבל שלא עודדנו אותם לשתוק.
