מה יהודי בחילוני?

יושב לו הכתבן החילוני הממוצע מול מקלדתו וחושב לו מחשבות נוגות על הדת והזהות היהודית. מצד אחד הוא רואה חלק מחובשי הכיפות הסרוגות יוצאים לאיזה טריפ משיחי לאומני מבהיל, ומצד שני את לובשי השחורים החרדים הולכים ומתנתקים מהמציאות אל עולמם שלהם, שוקעים באיזה עבר מזרח אירופי מרוחק ועלום. איפה אני בכל זה? הוא שואל את עצמו. הרי גם אני יהודי, אבל איזה מין יהודי אני? עכשיו בא לעזרתו הפילוסוף ד"ר מאיר בוזגלו בספרו החדש והמסקרן "שפה לנאמנים".

בספרו מבקש ד"ר בוזגלו לבחון מחדש את מושגי היהדות המודרנית - לבטל את הבחנות ה"או-או" שמפרידות בינינו (או שאתה מקבל עליך עול מלכות שמים או שלא) ולמצוא מחדש את זהותנו בעזרת עדכון ושכלול של רעיון המסורת. אם בעבר נהגנו לגחך על מי שמעיד על עצמו "אני לא דתי – רק מסורתי" כטיפוס מזויף וחסר עמוד שדרה רעיוני, ד"ר בוזגלו מציע לנו לבחון את עצמנו שוב. מה שמחבר בינינו הוא הנאמנות למסורת היהודית, ועלינו לעשות בה שימוש מאחד. זהו, בהפשטה קיצונית, רעיון "השפה לנאמנים".

בתור התחלה, ד"ר בוזגלו פותח כאן קופת שרצים ענקית, שאולי עדיף לה להישאר סגורה - והיא היחס בין היהדות לאמת. ניקח למשל את ההתעקשות לראות במעמד הר סיני מאורע היסטורי שבו האל נגלה אל העם. ליהודי הדתי אין כל בעיה עם הרעיון הזה, אבל החילוני יראה בו רק המחשה סימבולית יפה של הקשר בין העם לאלוהיו. איך מיישבים ביניהם? ד"ר בוזגלו מנסה התחכמות מעניינת.

לדבריו, גם אם הדתי מקבל את מעמד הר סיני וטוען שהכל מבוסס עליו, אין זה אומר שאמונתו מבוססת על הוודאות של אירוע ההתגלות במעמד הר סיני. כלומר, החילוני יכול לפקפק בוודאות הזו, ובכל זאת לקבל את העובדה שכך זה הועבר במסורת. כך הפער בין הצדדים אינו בוטה כפי שחשבנו. כתעלול מחשבתי זה בהחלט מעניין, כמו איזה תרגיל בסמינריון לוגיקה, אבל כצעד לקירוב לבבות לא בטוח שזה אפקטיבי.

בכלל, ה"שפה לנאמנים" של ד"ר בוזגלו היא שפה מאוד אקדמית, לא קלה לעתים ותובענית, שלא תמיד מצדיקה את המאמץ האינטלקטואלי הכרוך בהתמודדות עימה. אבל הכוונה טובה, ולמרות שהאמצעים סבוכים פה ושם, המטרה החשובה מקדשת אותם.

שפה חדשה

אחרי שמנקים את הלשון הפילוסופית הגבוהה ומתרגמים אותה למציאות היומיומית, אפשר למצוא בספר כמה כיווני מחשבה מקוריים, שאולי פעם יקלו על החיים בארץ השסועה הזו. למשל, הדרך שבה הוא מסביר שאין סתירה בין מסורת לקידמה – עצם התפיסה של מסירה, של רעיונות העוברים מדור לדור,

כבר מכיל בתוכו את השינוי. הנאמנות אינה סותרת את הפתיחות אלא מאפשרת אותה. וזה אולי היופי שבהגותו של ד"ר בוזגלו – הוא מצליח לנסח עבורנו רעיונות אמורפיים שמסתובבים כה וכה בראשם של לא מעט חילונים פתוחים וחושבים, להכניס אותם למבנה פילוסופי קוהרנטי ולהשתית עליהם משנה סדורה והנמקה לוגית ראויה. במקום תחושות ואינטואיציות פזורות, הוא בונה עבורנו שפה ותורה חדשות.

הדיון המרשים ביותר של ד"ר בוזגלו לוקח את התנ"ך עד לאפלטון ולטקסט ההודי העתיק בהגווד גיטא, כדי להמחיש שהיהדות היא דת הגותית ופתוחה שמעודדת חשיבה, במהלך שנועד לקרב את החילונים למסורת מבלי להפחיד את הדתיים. בדרישה הראשונה הוא עומד בהחלט, בשנייה – בכלל לא בטוח. ברור שהחילוני המודרני יוקסם מכל הניו-אייג'יות הזו של התקרבות לגישות מרוחקות מהעולם הגדול. הדתי, לעומתו, עלול לשאול את עצמו מה זה השטויות האלה ולמה אני צריך אותן בכלל. השאלה הגדולה היא אם ד"ר בוזגלו לא משכנע כאן רק את המשוכנעים.

• "שפה לנאמנים – מחשבות על המסורת", מאיר בוזגלו. הוצאת כתר, 231 עמודים.