דווקא ביום ההולדת של היטלר?

הולדתו של "יום הזכרון לשואה ולגבורה" הייתה בחטא. כבר בשנת 46' קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כ'יום הקדיש הכללי' לזכר נרצחי השואה. הרבנות קבעה גם, כי מי אשר אינו יודע מתי חל יום הרצחם של קרוביו ייחד לו את היום הזה לאמירת קדיש. אלא שלאחר קום המדינה, קמו שתי ח"כיות מהזרם של 'השומר הצעיר' וקבעו כי יש לייחד יום ל'יום השואה ומרד הגטאות' מתוך התפיסה הצברית שיש להתנער מדמות היהודי ההולך כצאן לטבח ולהעצים את ההתקוממות והמרד.

את יום הזיכרון הן רצו לקבוע כזכר ל-19 באפריל 1943, יום פרוץ מרד גטו ורשה. אלא שיום זה חל בערב פסח, ומפני שימי זיכרון מציינים בתאריך עברי, נקבע יום הזכרון לתאריך בו חל ה-19 באפריל בשנת 1955 – כ"ז בניסן. ומאז בכל שנה מציינים את יום השואה ביום הזה.

בלי שואה אין הצדקה לקיומה של המדינה?

כ'יום השואה ומרד הגטאות', שבו תפס מקום מרכזי המרד וההתקוממות, במהלך השנים, הועם זכרון המרד וניתן מקום רב יותר לרציחות ולהשמדה. יום השואה לווה בתיאורים מזעזעים, לפרטי פרטים של כל שלב ברצח. באיזה כמות גז השתמשו כדי להשמיד כמה יהודים ועוד מחקרים שירדו לפרטי פרטים של מנגנון ההשמדה. בשנים האחרונות, השתנה שוב צביונו של 'יום השואה' ל"איך זה לא יקרה לנו". איך כל אדם הוא נאצי פוטנציאלי, ואיך נמנע מלעשות בעצמנו מה שעשו לנו.

ביום זיכרון שהחל בחטא ושהקו החינוכי המנחה אותו לקוי, לא אקח חלק. את השואה ארחיק מחודש ניסן. את הנרצחים אזכיר ואתאבל עליהם בתשעה באב ובצום עשרה בטבת. את זכרו של עמלק, שונא ישראל אזכיר בכל שנה בפורים ובשבת זכור, הם אלו שהרגו אותנו במצרים, שהחריבו את הבית ראשון ושטבחו בנו בבית שני ובמרד בר כוכבא, שמחקו עיירות שלמות בימי מסעי הצלב, שהעלו אותנו על מוקד בימי האינקויזיציה , ששפכו את דמנו בפוגרומים ושניסו להשמידנו באושוויץ.

את כולם אזכור ולא אשכח.