סבא, ספר לי על ליל הבדולח

בינתיים הספקתי לעלעל מעט בעיתון שהיה מונח על השולחן. במוסף היומי, הבחנתי בתמונת אחותו הגדולה של סבי, לוֹטֶה. הכתבה בה הופיעה הוקדשה לעדים הספורים שעדיין נותרו מליל הבדולח, שאירע לפני שבעים שנה.

"סבא, גם אתה היית שם בזמן ליל הבדולח?" הסתקרנתי.

"כן, הייתי".

"אשכרה היית בפוגרום?".

סבי מסב את מבטו מהמרקע ונאנח. "פוגרום זו לא הגדרה מתאימה למה שהתרחש שם".

"זו לא ההגדרה המתאימה"?

"לא, לא פוגרום. אתה לא יודע מה זה גרמנים, הכל שם היה מתוכנן זה לא היה פוגרום. הגרמנים הרי אינם ברברים כמו האספסוף הפולני או האוקראיני".

"מה זאת אומרת?" המשכתי להקשות. "לא היה פוגרום?"

"לא. גרמנים אינם מבצעים פוגרום. הכל התבצע בסדר מופתי. בשקט. איש לא צעק ברחוב. את החלונות שברו לפי הסדר, אחד אחד. ליד בית הכנסת עמדו כמה מכוניות כיבוי כדי שהאש לא תעבור חס וחלילה אל השכנים. ככה זה גרמנים, הרי סדר מוכרח להיות".

סדר שיהיה פה

"סדר חייב להיות", נכון. את הביטוי הזה הכרתי היטב. כמה שנים קודם לכן, בשיעור הגרמנית הראשון באוניברסיטה, נתקלתי בהשפעתו אפילו על צעירים ישראליים בני דורי. המורה לגרמנית, גרמנייה חביבה ואוהדת ישראל, ביקשה מאתנו לזרוק לחלל את המילים והביטויים שאנו הסטודנטים, מכירים בשפתה ורשמה אותם על הלוח. מיד החלו להישמע שמות וביטויים ניטרליים: "באיירן מינכן", "באוקנכט" ואפילו "קלאודיה שיפר".

לאחר כמה קבוצות כדורגל, פירמות המייצרות מכוניות ומכונות כביסה, הצטרפתי גם אני. "Ordnung Muss Sein" שאגתי מירכתי האודיטוריום הקטן, "סדר חייב להיות". הסכר נפרץ. מייד החלו להיירות מכל עברי הכיתה אותן מילים שבאמת הכרנו בגרמנית. הַאלט! רַאוּס! יוּדֶה! שנֶל! נשמעו הפקודות הקצרות מכל עבר. אבל גם מילים ארוכות יותר כמו "איינזאצגרופה", אוברשטורמבאנפיהרר" ואפילו "אומשלאגפלאץ" הוטחו בגב' צימרמן הנבוכה.

חוזרים להיידלברג

"היינו אז, טובה ואני בבית משפחה יהודית בהיידלברג", הוא מספר. טובה היא תאומתו של סבא שחיה היום במושב שדה אילן. היידלברג, במחוז באדן-וירטמברג בגרמניה, היא מהיפות בערי אירופה, עיר הבנויה סביב אוניברסיטה עתיקה על גדות נהר הנקאר.

"לא יכולנו עוד להישאר בכפר משום שאסור היה ליהודים ללמוד בבית הספר הכללי ובהיידלברג היו כיתות מיוחדות ליהודים. באותו היום, כשהגענו לבית הספר, ראינו שכל התלמידים צמודים לחלונות ומשקיפים החוצה. משהבחינו בנו, היהודים, הם החלו להתלחש. באינסטינקט היהודי שלנו, הבנו שמשהו לא טוב קורה והתחלנו לחזור. כבר בדרך ראיתי אנשים שרצים לעבר בית הכנסת המרכזי. טובה פחדה וחזרה הביתה אבל אני רצתי ביחד אתם וראיתי הכל".

"למה רצת אתם?" תהיתי.

"הייתי רק נער והסתקרנתי מאוד לראות מה קורה".

"ומה קרה"?

הגרמנים נכנסו קודם כל לבית הכנסת, שברו את החלונות וזרקו החוצה את כל מה שהיה בפנים. ספרי-תורה, טליתות, תפילין, הכל. אחר כך הציתו את הבנין".

"לא פחדת?" אני שואל. "הרי, בכל זאת היית בסך הכל בן ארבע עשרה!"

"לא. איש לא ידע שאני יהודי. לא הייתי בן העיר ונראיתי כמו גוי. מאוחר יותר עבר שם מישהו שהכיר אותי והזהיר שעלי לברוח משם. אני זוכר שעמדו לידי גרמניה מבוגרת ובתה. הן דיברו ביניהן ואני זוכר ששמעתי את המילה 'ברברים'. בכל זאת, היידלברג היתה עיר של אקדמאים".

"ומה קרה אחר כך?".

"התקשרנו הביתה ואמא סיפרה שהרסו לנו את החנות ועצרו את אבא. כך הבנו שמשהו התרחש בכל רחבי גרמניה ולא רק אצלנו".

"לא חשבתם לברוח מגרמניה?" אני שואל שאלת תם.

"חשבנו! בטח שחשבנו! אתה לא מבין?" דבריו של סבא היו נסערים "אבל אף אחד לא רצה אותנו, היהודים! אך אחד!"

ילד, מדוע אינך אומר הייל היטלר?

אחר כך מספר לי סבא, איך יום אחד הגיעו באורח פלא סרטיפיקטים לפלשתינה עבורו ועבור טובה תאומתו. כיצד ניגש אל מטה הגסטאפו בעיר מוסבאך כדי לסדר את אשרת היציאה. ילד בן ארבע עשרה.

“Guten Tag” בירך כנדרש משנכנס אל החדר.

קצין במדים שחורים ובמגפי עור מבהיקות ניגש אליו. "מדוע אינך אומר 'הייל היטלר' כנדרש"? הוא מישיר אליו את מבטו. אני מדמיין את סבי, סבא אביגדור הטוב בעל העיניים הכחולות והחיוך הממזרי, כנער יהודי קטן מול נציגו המצוחצח של הרייך השלישי. האם יכולתי גם אני לנהוג כך בגילו?

"Entschuldigung Sie, aber Ich bin Jude" . סלח לי אדוני, אבל אני יהודי, הוא עונה.

הקצין מתנצל בפניו על שלא הבחין כי מדובר ביהודי ושואל לרצונו באדיבות.

"אשרת יציאה לפלשתינה, לי ולאחותי התאומה".

"האם יש ברשותכם סרטיפיקט?” סבי שולף מתיק הגב שתי פיסות נייר קטנות, כרטיסי יציאה מתא הגזים וכניסה לארץ המובטחת.

הקצין נוטל את המסמכים וחוזר אתם חתומים. אחר כך נסעו למינכן וממינכן לטריאסט, שם חיכתה להם האניה. כך ניצלו חייהם באורח פלא.

סוף דבר

סבא היקר סבא אביגדור. לא מזמן חגגנו

לך את יום הולדתך ה-84. בבית הכנסת דלק הנר, נר המציין שבעים שנה שחלפו מאז. שבעים שנה מאז עמדת כנער יהודי קטן אל מול בית הכנסת הבוער של היידלברג.

נולדו לך מאז נכדים ונינים. ואחר הצהריים, כמדי יום, יפלשו תאומי לביתך בשאונם הזאטוטי. ילדי הקטנים ממך בשמונים שנה יקבלו ממך עוגייה ויתיישבו ביחד אתך לצפות במעלליה של דורה. בדרך כלל אתה צופה במתרחש על המרקע, אך לפעמים נודדות מחשבותיך. לאן סבא? במה אתה מהרהר כשתאומי מתרפקים על ברכיך? האם בבית שהשארת מאחור בכפר הקטן ביליגהיים? האם בלהבה הפורצת מחלון בית הכנסת הגדול? ואולי באמך, המנפנפת מרציף הרכבת במינכן, אל תאומיה המתרחקים בפעם האחרונה. 

סיפורו של אביגדור וול פורסם לראשונה באתר בית אבי חי