מצבנו טוב, תודה

המאה ה-20 רצופה הייתה בניסיונות אוטופיים לפתור את בעיית הרע. קרל פופר אמר פעם שזו המאה שבה בני האדם ניסו להגיע לגן עדן ומצאו את עצמם בגהינום. כל הנסיונות האוטופיים לפתור את בעיות ההוויה האנושית רק החריפו אותן. כך לדברי ד"ר מיכה גודמן, הקומוניזם לא העלים את העוני, הוא העמיק אותו. הממשלה הסעודית האכזרית הקוטעת יד לגנבים, לא פותרת את בעיית הפשיעה אלא הופכת לפושע עצמו.

הרטוריקה של הפוליטיקה הישראלית לכודה בפרדיגמת "פתרון הבעיה". המוסכמה הרווחת היא שיש פתרון לבעיה הפלסטינית, והמחלוקת בין המחנות היא בתשובה לשאלה מהו הפתרון. ההנחה הסמויה היא שהמצב הקיים הוא בלתי נסבל וחייבים להנדס מחדש את ההיסטוריה על מנת להשתחרר ממנו.

כשם שלא ניתן לפתור את בעיית העוני, אבל אפשר לצמצם אותו, וכשם שלא ניתן להעלים את הפשע אבל ניתן לצמצם את מימדיו, כך גם יש לפעול בהקשר לסכסוך במזרח-התיכון. השאלה שצריכה להישאל היא לא איך אפשר לפתור את הסכסוך, אלא איזו מבין התוכניות הגרועות המוצעות, היא התכנית הגרועה פחות. לפיכך, על פי פרדיגמת "צמצום הסכסוך", המצב הפוליטי המוצלח ביותר הוא המצב הקיים. 

שלוש בעיות מרכיבות את הדיון על פתרון הסכסוך: מוסרית, דמוגרפית וביטחונית. המבט הביטחוני עוסק בשאלת גבולות בני הגנה, אך הבעיה היא שגבולות 67' אינם מאפשרים הגנה על מישור החוף. המבט הדמוגרפי עוסק באיום על עתיד קיומה היהודי-דמוקרטי של ישראל, נוכח סכנת סיפוחם של מיליוני ערבים. שילוב של שתי הבעיות הללו מייצר את הקונפליקט הבא: ישראל עם השטחים היא מדינה בת הגנה, אך זו לא מדינה דמוקרטית או לחלופין לא יהודית. לכך נוספת בעיה מוסרית המשתקפת בשליטה היומיומית והמשחיתה על מיליוני פלסטינים.

פתרון שתי המדינות של השמאל מעלים כמובן את הבעיה הדמוגרפית ואת הבעיה המוסרית, אך ממיר אותה בהחרפה לא סבירה של הבעיה הביטחונית.

מצד שני, פתרון הסיפוח של הימין פותר אולי את בעיית הגבולות אך ממיר אותה בהחרפת הבעיות הדמוגרפית והמוסרית.

בהקשר זה, מימושם החלקי של הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות, למרות הנזקים הביטחוניים והציוניים העצומים שיצרו, הביאו גם לתועלת כלשהי.

הסכמי אוסלו נועדו להצעיד את המזרח התיכון לקראת כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ביש"ע. אולם התנופה המדינית נקטעה כבר לאחר שיושמו השלבים הראשונים של ההסכם, ובעיקר לפני חימושו של צבא פלסטיני מודרני. משמעות היישום הראשוני של אוסלו הוא הפסקת השליטה המוניציפאלית והצבאית של ישראל על 98% מערביי יהודה ושומרון, ללא סכנה קיומית לישראל.

רוב ביטויי "הכיבוש המשחית" נעלמו מאז מימוש השלבים הראשונים של אוסלו. צה"ל לא שולט עוד בערים הפלסטיניות, ומבין כל סימני ההיכר של ה"כיבוש" נותרו רק המחסומים שממוקמים מחוץ לערים. מתברר שהמחסום אינו סמל "הכיבוש" כפי שטוען השמאל, הוא למעשה כל מה שנותר ממנו.

כיום השטחים ההרריים האסטרטגיים החיוניים להגנת המדינה בידיים של צה"ל, והשטחים המאוכלסים בערבים, בשליטת הרשות הפלסטינית. קשה לדמיין מציאות נוחה יותר עבור ישראל.

מצד שני, ההתנחלויות יצרו לכאורה איום דמוגראפי על אופייה היהודי של מדינת ישראל, אך קביעה זו נכונה לתקופה שלפני אוגוסט 2005. ההתנתקות מעזה, למרות כל הרעות החולות שלה, גרמה לכך שמדינת ישראל התנתקה משליטה ומאחריות על 1.4 מליון פלסטינים, ונטרלה לשנים רבות את האיום הדמוגרפי.

תוכנית אוסלו אמורה הייתה להוביל להקמת מדינה פלסטינית. תוכנית ההתנתקות מעזה אמורה הייתה להוביל לנסיגה גם מיהודה ושומרון. שתי התוכניות, מסוכנות ככל שיהיו במימושן המלא, אך מימושן החלקי מיטיב עימנו. מעז יצא מתוק. ישראל מצויה כיום בתנאים כמעט אופטימליים להמשך ניהול המאבק. ללא איום דמוגרפי, ללא רוב מרכיבי הבעיה המוסרית, ועם השטחים שחיוניים מבחינה ביטחונית.

במקום לחשוב כיצד עלינו לשנות את המצב, אולי כדאי לשאול כיצד ניתן לשמר אותו. זה אכן עומד בניגוד לכל האינטואיציות שנשתלו בנו לאור "פרדיגמת הפתרון". הסלידה מהמצב הקיים, ההנחה ש"משהו חייב להשתנות" מבוססת על תפיסה לפיה יש עולם אוטופי ללא בעיות. אכן צריך לשנות, אך לא את העולם אלא את התודעה. לא את המצב, אלא את יחסינו אליו. לא משום שהוא הכי טוב, אלא משום שהוא הכי פחות גרוע.

רונן שובל, יו"ר תנועת "אם תרצו"