תראו מי מדרבן את דרבן
החרם שלנו, הסערה והזעזוע, הם מסע היח"צנות היעיל ביותר ששוויץ ואחמדי-נג'אד יכלו לבקש
"בושה שביום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחת ועידה גזענית בז'נבה", הרעים נשיא מדינת היהודים. "לא כולם למדו את לקח השואה", החרה-החזיק אחריו ראש ממשלתנו. "מי שמאמין בערכי האו"ם, אסור לו לבוא", פסקה יו"ר האופוזיציה. ובנימין בן-אליעזר סיכם: "הדם זועק אל מול המחזות האלה! אני מזועזע כיהודי וכאזרח העולם".
במשך שבועות ארוכים מתרכז מערך ההסברה הישראלי סביב נושא אחד: לסכל את "דרבן 2". להראות לגויים האלה מה זה, לתת משמעות חדשה ל"לעולם לא עוד" - ועוד ביום השואה. והעולם כולו כבר נחצה לשניים: "טובים" מול "רעים", "לנו" או "לצרנו" - המחרימים מול המשתתפים. על יח"צנות טובה מזו, השוויצרים יכלו רק לפנטז.
בדיוק כמו עם שלילת אנאפוליס - הבן האהוב של בוש וקונדוליזה, שהצמד אובמה-קלינטון לא חלם לגדל; בדיוק כמו עם הביקורים המתוקשרים של "הצורר האיראני", שספק אם אמא שלו ידעה שהוא כזה חשוב - שוב ושוב אנחנו בונים אותם. מזדעזעים, מגנים, מובילים קרב מאסף - ורק מחמירים את העסק.
נסו רגע לעצום עיניים ולדמיין את התמונה הבאה: מזכ"ל האו"ם, העומד בראש גוף עייף, גמלוני, מרושש וקצת לא רלוונטי, נושא דברים בעוד כינוס מנומנם בז'נבה. ישראל שולחת איזה שר סמלי בלי תיק, יש לה מספיק כאלה. אמריקה שולחת תת-מזכיר לענייני שקר מסחרי כלשהו. נואם מי שנואם, נלחם מי שנלחם, יש איזו הצהרה לאקונית - ומתפזרים. לא יותר נעים? אולי, אבל במה נעסיק את עצמנו, שרינו ודוברינו בכל הזמן שיתפנה?
יש משהו קל מדי ומטופש מדי בשיטת החרם. ניסינו פעם לעשות את זה לרשת אל-ג'זירה, שנתפשה בעינינו כעוכרת ישראל ומשת"פית של הטרור. תוך פחות משבועיים הבנו שאנחנו חייבים להיות בזירה הזאת ולהשיב מלחמה שערה; נזכרנו שמאות-אלפי מוסלמים בעולם לא צופים דרך קבע בערוץ הממלכתי הישראלי או בשידורי הכנסת.
בחרם שלנו, בזעזוע שלנו, בסערה שאנחנו טורחים כל פעם לחולל, יש לפעמים הרבה יותר נזק מתועלת. במקום להתחרות מי מאיתנו מגנה יותר, בלב שלם ובזרוע נטויה, את הגויים הקמים עלינו לכלותנו - עדיף לפעמים לתת לדברים לזרום בפרופורציה הנכונה. לראות את המתחסדים נובחים (ולנבוח חזק מהם) ואת השיירה עוברת, ולציין בראש מורכן את זכר שישה מיליון הקורבנות.
לפנייה לכתב/ת 
דרבן שהחרמנו
צילום: AP
מומלצים
