הוא זקן, לא טיפש: איך לדבר נכון לקשישים
מטפלים נוטים לדבר עם קשישים בקול רם, לאט, בלשון רבים ובכינויים המתאימים לתינוקות. התוצאה - עלבון, פגיעה בהערכה העצמית ואף בבריאות. מה לעשות? לחזור ולדבר בגובה העיניים
באנגלית קוראים לתופעה ,ELDERSPEAK ובעברית, אם תרצו – "קשישית." טון וקול גבוהים, דיבור איטי ומסורבל, שימוש במשפטים קצרים, פשוטים ונטולי תחביר, דיבור בגוף ראשון רבים ")אנחנו רוצים לאכול("? ופנייה בשמות חיבה כמו "מותק" או "חמודה שלי."
לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ייל בארה"ב, לדיבור אל קשישים בצורה ילדותית יש השלכות מרחיקות לכת על הביטחון העצמי שלהם, על מצב רוחם ועל מידת שיתוף הפעולה שלהם עם המטפלים. יותר מזה: התחושות הקשות של הקשישים פוגעות גם בבריאותם ועלולות לקצר את תוחלת החיים שלהם. כשמדובר במבוגרים הסובלים משיטיון (דמנציה) מתון, המטופלים הופכים להיות אגרסיביים בתגובה לדיבור המתיילד עימם.
דברו חלש. ובעיקר, דברו רגיל אל קשישים
על פי מחקר אחר, שערכה פרופ' כריסטין וויליאמס מבית הספר לאחיות של אוניברסיטת קנזס, מתברר שהאחיות והמטפלים באמת מאמינים שהשימוש במילים כמו "יקירי" ו"מותק" מעביר מסר שאכפת להם ושהם מעורבים. הקשישים, לעומת זאת, רואים ביחס הזה עלבון. בניסוי שנערך במסגרת המחקר עלה כי 20 המבוגרים שאליהם פנו האחיות בדיבור מתיילד התנהגו באופן לא מודע בהתאם: הם צרחו במחאה שאינם רוצים לבצע את ההוראות שניתנו להם על ידי האחיות, לא הסכימו לקבל את הטיפולים שנועדו להם, וחלקם אף היו אלימים ממש.
"הם חושבים שאני טיפשה"
נעמי, בתה של רחל מתל-אביב, מבקרת את אמה מדי יום בבית האבות שבו היא מתגוררת. "זהו בית האבות השלישי שאליו אנחנו מגיעים, כי אמי לא הייתה מרוצה מהקודמים," היא מספרת. "הבעיה היא שעם כל הכוונות הטובות, מטפלים רבים אינם יודעים כיצד להתייחס לדיירים הקשישים.
"אמי אישה מאוד מודעת ואינטליגנטית. היא ניצולת שואה ואם שכולה, אישה למודת סבל וניסיון בחיים. מאוד חשוב לה שהמטפלים בה יעריכו ויכבדו אותה. קשה לה לשאת את ההתייחסות אליה כאל אדם כנוע, חסר אונים, שאין לו דעה מוצקה או לא מבין מה מתחולל סביבו. כשהאחות בבוקר פוצחת בקריאה: 'חמודים וחמודות, איך ישנו הלילה'? זה יכול להוציא אותה מדעתה. המטפלים צריכים לדעת שחלק מהקשישים רואים בעצמאות שלהם להחליט ולפעול את הערך החשוב ביותר. בבית האבות הנוכחי קלטו את זה. היא טוענת שפה מבינים באמת מי היא ואיזו אישיות יש לה, והיא פורחת."
סימה רביד, מרצה בכירה במכון אדלר בתחום התקשורת והגיל השלישי ומרצה בתחום הגריאטריה בבית החולים שערי צדק, מכירה את התופעה הן מהצד המקצועי והן מהצד האישי. "אף פעם לא אהבתי שמדברים בלשון מתיילדת אל תינוקות או אל מבוגרים, אלא שהתינוקות לא מכירים משהו אחר, והמבוגרים דווקא כן. מה שבטוח הוא שזו לא הבעיה של הקשיש אלא של המטפל, שלמרות כוונותיו הטובות לא יודע איך לדבר עם המטופל כי לא עבר כל הכשרה לכך."
אנשים מבוגרים סולדים מיחס מתיילד
רביד טוענת כי המטפלים בקשישים אינם יודעים כיצד לפנות לאדם שיכולותיו פוחתות עם השנים. "המטפל מצוי במצוקה: הוא רוצה למצוא חן, ואין לו כלים אחרים לעשות זאת. בהרצאותיי מול מטפלים אני מבקשת שידברו עם הקשישים שבטיפולם בגובה העיניים, כאדם אל אדם. צריך לפנות לכל אחד כאל יחיד ולא בלשון רבים. למשל, להגיד: 'משה, מה שלומך? מה אתה רוצה לאכול'? ולא: 'מה שלומנו? מה אוכלים היום'?
"אמי, שנפטרה לפני ארבעה חודשים, הייתה מאושפזת בבית חולים גריאטרי, והתייחסו אליה יפה מאוד, אך לעיתים הייתי מניחה יד על הכתף של האחיות ובעדינות מתקנת אותן על טעויות שעשו. לדוגמה, הן היו פונות אליה בקול רם, באיטיות ובמנגינה עולה ויורדת: 'דינה'לה, נכון שאת יודעת שאני אוהבת אותך'? עבור אמי האהבה הייתה חשובה מאוד, אבל אפשר היה לומר לה בגובה העיניים ובטון רגיל: 'אני אוהבת אותך.' היא ממש נעלבה כשדיברו אליה כך, וכשהתרחקו הייתה אומרת לי: 'נכון שהם חושבים שאני טיפשה"'?
כשהקשיש הופך לנעדר
נושא נוסף שמעלה רביד בהקשר הזה הוא האופן שבו מדברים מטפלים על הקשיש בנוכחותו".יש מטפלים שמדברים ביניהם על מטופל שנמצא בסמוך להם, על אופיו, מעשיו או התנהגותו, ולעיתים האדם שזקוק לעזרתם קולט זאת, וזה מאוד מביך ומבלבל אותו," היא אומרת. "רוב המטפלים גם אינם מכירים את ההיסטוריה של המטופל. הם רואים בו עוד אדם שזקוק לטיפול, ולא יודעים שמדובר באדם משכיל עם עבר מפואר. מידע מוסיף קרבה, וקרבה באופן טבעי תיצור תקשורת טובה יותר."
רביד טוענת שאנשים מבוגרים אינם אוהבים יחס מתיילד גם כיוון שזה מחדד אצלם את מצבם התלותי. "ברגע שפונים אל קשיש כאל תינוק הוא מרגיש את חוסר האונים שלו, ובעיותיו מודגשות יותר. הוא מרגיש שניטלו ממנו כוחותיו ושגם את המעט שיש לו ייקחו עוד מעט."
ולמטפלים שחושבים שלמבוגר אין גישה לטכנולוגיה, לארזה שליין בת ה78- מחיפה יש תשובת מחץ: הטלפון הנייד לא מש מכיסה, היא גולשת באינטרנט עד השעות המאוחרות של הלילה, משתתפת פעילה בפורומים לגיל השלישי, כותבת, מצלמת, ויש לה הרבה מה לומר על השפה הקשישית. "מרגיז אותי שכשאני הולכת לרופא עם אחד מילדיי, הוא פונה מיד אליו ושואל: 'מה יש לה'? ואז אני אומרת לו: 'מה פירוש מה יש לה? מדוע אינך פונה אליי'? הרופא נותן לי את התחושה שאני מה שנקרא ביידיש 'עויבר בוטל' (עובר בטל.( באותה מידה מרגיז אותי מאוד כששואלים אותי בלשון רבים: 'מה שלומנו'? או כשאחות שואלת: 'התקלחנו'?
"כשבתי אמרה לי הבוקר: 'ובכן, התקדמנו,' שאלתי אותה: 'מי התקדם, את או אני"'?
לפנייה לכתב/ת 
