הקרב על הזיכרון
"חז"ל כבר אמרו - גזירה על המת שישתכח מן הלב. אבל אנחנו לא רוצים לשכוח". אז אם אתם מגיעים לבתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון, אבי רט מבקש שעל הדרך תנו כבוד ותשומת לב גם לחללי המלחמות הישנות והוריהם המזדקנים
לפני מספר שנים, בתום טקס הזיכרון לחללי צה"ל, בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, נותרנו לעמוד עוד כמה דקות ליד קברי חברינו אותם באנו לפקוד. תוך כדי ההמתנה ואח"כ במהלך היציאה משטח בית העלמין, צדה את זווית עיני דמות קטנה שחוחה על אחת המצבות בחלקה רחוקה. החלקות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול מחולקות ומסודרות לפי מלחמות, והחלקה ההיא הייתה חלקה ממלחמת קדש או אולי קצת אחרי.
הסתקרנתי לפשר החלקה ולפשר הדמות הרכונה והתקרבתי אל המקום. כשעמדתי בסמוך אליה ראיתי אישה זקנה מאוד, אולי בסביבות גיל התשעים. היא ישבה רכונה ובוכייה על הקבר. משהבחינה בי, הרימה ראשה, חייכה אליי ואמרה - 'כל הכבוד לכם. איזה חברים טובים אתם. תם אף פעם לא שוכחים את הבן שלי'.
המעמד הזה היה לי קשה. אישה קשישה מאוד, כבר לא לגמרי צלולה, שבנה נפל לפני למעלה מחמישים שנה, דואגת שלא ישכחו את בנה, וכל כך שמחה לראות שהנה כביכול מישהו מהחברים עוד זוכר אותו ובא לפקוד את קברו. עשיתי חשבון מהיר ופשוט שחבריו לנשק של החייל צריכים להיות עתה בסביבות גיל שבעים, והאימא הזו עוד מחכה לחברים...
חז"ל אמרו בלשונם - שצרות חדשות משכחות צרות ישנות. גם קרבנות חדשים משכחים קרבנות ישנים. לצערנו, אנו מבכים את ההרוגים החדשים של מלחמת עופרת יצוקה, ושל מלחמת לבנון השנייה, ונפגעי הטרור של השנים האחרונות. למי יש כח לזכור את הרוגי מלחמת קדש, או מלחמת ההתשה.
אם נותרו להם הורים - הרי שהם כבר בני תשעים פחות או יותר. שוחחתי לפני מספר ימים עם אב שכול ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וגם הוא כבר בן 85.
ההורים השכולים מזדקנים, ונושאים איתם את יגונם, כאבם וגעגועיהם. געגועים של ארבעים וחמישים שנה, שלא רק שלא פחתו - אלא אולי אף התעצמו לקראת הזקנה.
מתי המלחמות השכוחות - עוד מעט לא יהיה מי שיזכור אותם. אפילו חבריהם לנשק כבר קשישים. זה כל כך בולט ביום הזיכרון לחללי צה"ל בבית העלמין - רבבות רבבות נאספים בחלקות החדשות ליד קברי יקיריהם, וככל שהחלקות ממלחמות ישנות יותר, כך מספר הפוקדים את הקברים קטן יותר.
נכון, אין מה לעשות, זה דרך העולם. ואף-על-פי-כן.
בשבוע שעבר ציינו את יום השואה. גם שם מספר ניצולי השואה מתמעט והולך - ואנחנו מחפשים דרכים לשמר את זיכרון הנופלים והנרצחים, ולא לתת למרחק השנים להשכיח.
יום הזיכרון - כשמו כן הוא. יום בו אנו מתמודדים אם השכחה, שהיא טבעית בעצם. חז"ל כבר אמרו - גזירה על המת שישתכח מן הלב. אבל אנחנו לא רוצים לשכוח. לא את קרבנות השואה ולא את הרוגי המלחמה האחרונה, לא את לוחמי המחתרות ועולי הגרדום ולא את אנשי המודיעין, לא את לוחמי מבצע קדש ולא את הרוגי שדרות.
אם אתם כבר מגיעים לבית העלמין ביום הזיכרון, על הדרך לכו גם לחללי המלחמות ההם. אולי תפגשו שם עוד אמא קשישה או אבא זקן, שכבר חמישים שנה בא לפקוד את קבר בנו. תנו להם את מעט תשומת הלב והכבוד. שיחשבו שהנה החברים מהגדוד לא שכחו, ותהיה זו להם נחמה זוטא.
המלחמה נגד השיכחה והשחיקה היא מלחמה קשה ויום יומית. גם המלחמה הזו על הזיכרון היא מלחמה קיומית במובן הנפשי והפסיכולוגי שלה. את מעט הכוחות שאנו יכולים לתת ללוחמי הזיכרון, ניתן להם לבנים שנפלו לפני כל כך הרבה שנים, ויבדלו לחיים ארוכים, להוריהם המזדקנים - במלוא האהבה והכבוד שהם כה ראויים לו.
פוקדים את קברי החברים. יום הזיכרון
צילום: רויטרס
מומלצים
