לבטל את פרס ישראל

המחלוקת הציבורית בנוגע להחלטה להעניק את פרס ישראל למפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, למכון הישראלי לדמוקרטיה - מעלה מחדש את שאלת הצורך בפרס במתכונתו הנוכחית.

אולי לא במקרה אין שנה שפרס ישראל אינו מעורר מהומה. הפעם התעוררה ביקורת על שחברים בוועדה, שהמליצו על מתן הפרס, נגועים בניגוד אינטרסים, כמי שנטלו חלק בפעולותיו של המכון הישראלי לדמוקרטיה תמורת תשלום נאות.

כבר היו דברים מעולם, ולא תמיד נודעו לציבור. למשל, חבר בוועדת השופטים המליץ על מתן הפרס לעמיתו ושותפו למחקר ולפרסומים. במבט לאחור, חלק מנושאי הפרס לא הוסיפו לו כבוד. למשל, ערוץ 1 או שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן. כנראה שיש משהו פגום במנגנון הפרס.

ראשית, קיים מחסור אקוטי במועמדים ראויים לפרס ישראל מדי שנה. הפרס ניתן כלשון התקנון ל"יחידים, קבוצה או תאגיד שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל". מאז 1953 זכו בו למעלה מ-600 אזרחים, רבים מהם אמנם בעלי הישגים מיוחדים אך לגבי לא מעטים קשה לגלות במה הצטיינו לעומת עמיתיהם, ומה הדרך שפרצו?

מאחר שזהו טקס לאומי שנועל את חגיגות יום העצמאות, כנראה שחייבים לקיימו בדיוק נמרץ מדי שנה, ממש כפי שהיה פעם פסטיבל השיר והפזמון העברי.

פרס ישראל משמש מנגנון הנצחה של פערים בחברה. מיעוטים שונים וארגונים בפריפריה, גיאוגרפית ו/או חברתית, ממעטים לזכות בו, ולו רק משום שהם לוקים בקשרים הנכונים במנגנון ההערכה. במדיניות חלופית של שוויון הזדמנויות, היו מקפידים על הרכב מאוזן יותר של חבר השופטים.

יש ומעניקים למגזרים המקופחים מחוות סמליות, מעין פרס תנחומים כמו הדלקת משואה בערב יום העצמאות. הליכי ההערכה והשיפוט כרוכים בתהליך חליפין פנים אליטיסטי, לפיו חברים באותה קהילה או קבוצה מעניקים פרס לעמיתיהם כתגמול בעבר או בעתיד. מאחר שמדובר בקהילות קטנות עתירות יחסים אינטנסיביים, יש והפרס משקף יותר מכל את האהבות והשנאות בתוכן, מבחינת מי נגד מי ומי בעד מי.

בנוסף, קטגוריות הפרס מקובעות בזמן. הפרס ניתן בארבעה תחומים ראשיים: מדעי היהדות, הרוח והחברה, מדעי החיים ומדעים מדויקים, תרבות ואמנות, מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הגדרת התחומים לא משקפת את ההתפתחות המדעית והחברתית של המדינה בעשורים האחרונים. כך, הגדרה מעורפלת של תחום השלישי – תרבות, אמנות, תקשורת וספורט מעניקה עדיפות שיווקית ותועלת יח"צנית לאנשי פרופסיה או סלבים, על פני אנשי מחקר ואקדמיה, אשר מטבעם נחבאים לכלים.

לבסוף, קיימת פוליטיזציה של פרס ישראל. לא ברור מה קדם למה – שיקולי הערכה מעורפלים או פוליטיזציה? התוצאה היא שרבים מבין הזוכים במפעל חיים היו ועודם אישי ציבור בעלי תו פוליטי, למשל אבא אבן, גולדה מאיר, גאולה כהן, זרח ורהפטיג, מרדכי בן-פורת או שרה שטרן-קטן. שלושה שרי חינוך לשעבר – בן ציון דינור, שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין, זכו בפרס מידי כפופיהם, לאחר שסיימו את כהונתם. כנראה שעוד ידם נטויה.

תודה עמוקה חבים למכון הישראלי לדמוקרטיה על תרומתו לחברה, ובפרט לחשיפת הפוליטיקה מאחורי הפרגוד המהוגן של פרס ישראל. אשר על כן, כדאי לעיין מחדש בעצם קיומו של פרס ישראל במתכונתו השנתית, לפני שייהפך לעוד פרס טריוויאלי ובלתי חשוב.

פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון.

בעבר היה מועמד לקבלת פרס ישראל.