פישר, אל תתערב במינויים פרסונליים

זה עתה מזגתי לעצמי כבר כוסית שלישית של עראק זחלאווי טוב ובדקתי שוב ושוב את פרצופי במראה. אולי ידי השעירות החלו להישמע למוח אחר? הייתכן כי אכתוב בעד בעלי ההון ואתנגד לדעתם של פקידים, ישרים ככל שיהיו?

• עובדי בנק הפועלים בעד דנקנר: מאיימים בעיצומים
• דירקטוריון בנק הפועלים מבקש פגישה עם חזקיהו
• אריסון: נותנת אמון מלא ביו"ר בנק הפועלים
  

נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים, אנשים מעולים ומוערכים ונטולי פניות - חרף היותם ברשימת המוזמנים הראשית לכל אירועי הטייקונים - מצאו לנכון בשבועיים האחרונים לרמוז, ואחר כך ללחוש, ולבסוף לומר בקול רם כי אינם מרוצים מיו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר, מסבב כח האדם אשר מתרחש בבנק ומאופן מינויו של ציון קינן למנכ"ל.

עיינתי בדו"חות הבנק וניסיתי למצוא - האם במשך החודש האחרון, או אולי קודם לכן, מכרה שרי אריסון את השליטה בבנק למדינה או שהבנק הולאם, ולהפתעתי הרבה, התשובה שלילית! כ-20% ממניות הבנק מוחזקות על ידי אריסון באופן ישיר ועוד 5.74% על ידי תעשיות מלח - שבשליטת אריסון. השאר בידי הציבור (74.26%) על ידי מניות שהונפקו בבורסה - שהם כמובן אנשים אנמים לחלוטין המיוצגים על ידי דירקטורים מן הציבור.

למי שייך הבנק?

ידידיי: הבנק נמצא בשליטתה של אריסון, ואם היא רוצה למנות סוס, חמור או ברבור למנכ"ל, וחד-קרן לסמנכ"ל זוהי זכותה הבלעדית. זהו יסוד השיטה הכלכלית הקפיטליסטית. בעל הבית הוא זה שמחליט מה עושה בקניינו והוא זה שיקח את הרווחים או יפשוט רגל איתו.

למי שייך הבנק או כל חברה בעצם? לעובדים או לוועד העובדים? השתגעתם? עוד חברת חשמל או הנמלים? האם הם שייכים למדינה? שוב נחזור למשרד התקשורת הישן ו"ליעילות" של משרדי הממשלה? בטח שלא.

האם למנהלים? גם לא. מנהלים הם בדרך כלל שכירים שבאים והולכים כל כמה שנים והם אלו המיישמים את מדיניות הבעלים האמיתיים - בעלי השליטה. פשוט מאוד.

אינני שותף לדיעותיה של אריסון על דרך ניהול הבנק שלה. כל הממבו-ג'מבו של שינוי ורוחניות מתאים יותר לסדנאות "רוחניות" למשועממים למיניהם ולא לניהול בנק, סיכונים ואשראי. שם מדברים המספרים והחישובים. אולם לרגע אחד איני מתיימר לומר כי אין לה זכות לעשות כל אשר עולה על רוחה כל עוד זה נעשה במסגרת החוק.

קובה וסין, מאחוריכן

הנגיד סטנלי פישר הוא הכלכלן מהמעולים בעולם ואיני חולק על גופם של השיקולים שהביאו אותו להתנהגות קיצונית זו. אולם הבה נוסיף טיעון נוסף וניקח את הדיון קדימה כמה שנים. תארו לכם מדינה נידחת, שבה ניסו למנות יועץ משפטי על מנת לאפשר עיסקה פוליטית אפילה, מדינה שחלק משריה הואשמו ומואשמים במינויים פוליטיים.

תארו לעצמכם שלאחר סיום כהונת המינוי המקצועי המרשים של הנגיד פישר יגיע מינוי סביר של נגיד, ואותו נגיד יתחיל להתקשר להנהלות של בנקים פרטיים בבקשה מרומזת לקדם את עניינו של אלמוני ולעצור את קידומו של פלוני, כי למשל אין לו חברות במפלגה... כן, כן - מפתיחת דלת קטנה שכזו של פקידי מדינה העוסקים באישור פרסונלי של בעלי תפקידים בחברות פרטיות, אנו עלולים להגיע בסופו של תהליך לכלכלות נאורות של קובה וסין.

אסור בתכלית האיסור לעבור את החומה הסינית הבצורה של התערבות במינויים בידי השלטון. הייתם מעוניינים לראות את הממונה על ההגבלים העסקיים מזמן את בעל השליטה באסם ומבקש ממנו להחליף את מינוי מנהל השיווק למשל? הייתם רוצים שמנהל הרשות השניה יזמן אליו את בעלי השליטה ברשת/קשת ויבקש ממנו לשים חבר מרכז כמנהל התכניות.

חלקיכם, יאמר ובצדק, שבנק הוא לא בדיוק חברה פרטית מכיוון שהמדינה מבטחת אותו מפני פשיטת רגל וזוהי פריבילגיה שאינה קיימת עבור רוב החברות במשק, ומכוח זאת המדינה נותנת לעצמה את היכולת להתערב בנעשה בבנק.

והיכן תפקיד הרגולטורים? התשובה לטעמי היא ברגולציה בלבד. המדינה צריכה לקבוע תקנות שאולי ישגעו את הבנק, תקנות שידאגו לכך שהבנק לא יפשוט רגל ושהמדינה לא תצטרך לממש את ערבויותיה. היא יכולה לדרוש יחס הלימות הון (היחס בין ההון של הבנק לבין אשראי שהוא נותן) בגובה 20%, היא זכאית לבקש הגדלה של אחוז הפרשה לחובות מסופקים, הגבלות על מתן אשראי וכולי. אבל בלי נושאים פרסונליים בבקשה.

יהודה מודעי הוא מנהל כספים בחברה תעשייתית.