הורים, איפה הילדה שלכם מסתובבת בלילות?

עבריינות, שימוש בחומרים מסוכנים, תאונות דרכים - הנוער של היום חשוף יותר לסיכונים ודווקא היום הורים רבים לא מרגישים נוח להתערב. פרופ' חיים עומר מזכיר: זה שהילד גדל - לא אומר שהוא לא זקוק להשגחה. להיפך

אנחנו מביטים בהם בהערצה מהולה בהשתאות. שלי? היצור הזה, שופע הבריאות והאון, המיתמר לגבהים, הדעתן. הוא קצת מבלבל. מבוגר או לא? כבר יודע לעשות את הבחירות שלו, אך מצד שני, לא ניתן לסמוך עליו לגמרי.

מלאכת ההורות עוד לא תמה ונשלמה. עד כמה נדרשת השגחה הורית על המתבגרים מלאי הקסם שלנו? איך נבדיל בינה לבין פלישה לפרטיות המקודשת? מתי בכל זאת נדרשת התערבות של ממש ועד כמה היא אפקטיבית?

לצמצם את רמת הסיכון

"הממצא הגדול שנמצא בעשרות רבות של מחקרים בארץ ובחו"ל לגבי השגחה הורית, הוא שהנכונות של ההורים להשגיח כאשר ישנם סימנים מדאיגים, הוא הגורם העיקרי המונע התדרדרות של ילדים ונוער, בכל הגילאים", מסביר פרופ' חיים עומר*, פסיכולוג ומרצה באוניברסיטת ת"א והיחידה להדרכת הורים בביה"ח שניידר. "השגחה הורית משפיעה לטובה בהקשר של תאונות דרכים, שימוש בחומרים מסוכנים, עבריינות, נשירה מבית הספר ובכל גורמי הסיכון האחרים. כאשר ההורים מוכנים להגביר את ההשגחה שלהם, הם מצמצמים באופן מאוד משמעותי את רמת הסיכון של ילדיהם על ידי סדרה אפשרית של פעולות".

מדוע ממצא זה חשוב כל כך? הוא לא מובן מאליו?

"ממצא זה חשוב, היות ויש בחברה המערבית הערכה בלתי מותנית של קדושת הפרטיות, עד כדי כך שהורים מרגישים שאין להם זכות להתערב בדברים פרטיים של הילדים שלהם, כמו למשל לדעת עם מי הם מבלים והיכן הם נמצאים. להתערב באופן פעיל נחשב אצלנו חדירה בלתי הולמת או בלתי מוצדקת לתחום הפרט. כאשר הורים עושים את זה בכל זאת, זה נעשה פעמים רבות בהרגשה של חוסר הצדקה וחוסר לגיטימיות והם זוכים לעיתים לביקורת קשה מהחברה ומהמתבגרים עצמם. ישנה גם מחשבה שגויה שכשההורים יתחילו להשגיח על המתבגר, הוא יעשה דווקא, ימרוד ויתרחק עוד יותר. עשרות רבות של מחקרים מצאו שתפיסה זו הינה שגויה".

מהי השגחה הורית בגיל זה?

"זוהי הנכונות של הורים לפעול כשישנם סימנים מדאיגים. השגחה הורית מתחילה בידיעה מה קורה עם המתבגר – איפה הוא נמצא, עם מי הוא מבלה, מתי הוא חוזר הביתה ואם מתגלים סימנים מדאיגים, היכולת לפעול למניעה. השגחה היא אינה בילוש על החיים הפרטיים האינטימיים של הילד. ניסיון לעקוב אחר שיחות טלפון, ICQ ,SMS ועוד, היא בילוש. השגחה היא תמיד על השולחן".

מתי יש סיבה לדאגה?

"ההורה הוא זה שצריך להגדיר מתי הוא מתחיל להיות מודאג. לשם כך יש כמובן צורך במעורבות בחיי המתבגר. סימנים מדאיגים במיוחד הם כאשר המתבגר מתחיל לבלות בחברה בעייתית, חוזר הביתה שיכור או לא מאופס, מחזיק סכומי כסף לא מוסברים, חוזר בשעות לא שעות, משקר או מתחיל לנשור מבית הספר".

איך עושים את זה נכון?

"השגחה הורית מתקיימת ברמות שונות של הידוק ופיקוח. הרמה הכי בסיסית מתבטאת בהתעניינות הורית רגילה. באופן פתוח משוחחים, מתעניינים. הרמה הזו רצויה תמיד. כשההורים מצליחים לשוחח עם המתבגרים שלהם, הרבה צרות נמנעות. הדבר הטוב ביותר הוא להישאר ברמה הזו ככל שניתן. זוהי כבר השגחה הורית - השגחה של התעניינות. היא מראה על תשומת לב לילד ואכפתיות. פעמים רבות זה לא מספיק. מתחילים להגיע סימני התרעה בגלל שהילד נחשף לפיתויים שונים, או בגלל שההורים לא מצליחים ליצור את הקומוניקציה הפשוטה עם הילד. כאשר הילד מתחיל להגיע מאוחר ומסתיר את מה שהוא עושה, ההורים נדרשים לעלות לרמה היותר גבוהה של ההשגחה ההורית".

צילום: ויז'ואל/פוטוס

תשאול ממוקד

"ברמה זו, ההורה לא רק מתעניין באופן פתוח. הוא מבין שהוא חייב להשגיח, היות וישנם סימנים מדאיגים. ההשגחה תתבטא בכך שההורה ידבר עם הילד ויגיד 'לאחרונה קרה כך' ויסביר מהם האירועים שעוררו את דאגתו. 'לכן, מעכשיו החלטנו שבכל פעם שאתה יוצא, נשאל אותך במפורש לאן אתה הולך, עם מי, מה התוכנית ונבקש לדעת במדויק את שעת החזרה. אם תיתן לנו את כל הפרטים ותקיים את שעת החזרה, תוכל להמשיך לצאת'. אם הילד יתנגד או יבטיח ולא יקיים, ההורים צריכים להתנגד ליציאה".

זה עובד כל כך פשוט? הרי אי אפשר להחזיק אותם בכוח בבית...

"אצל רוב המתבגרים מגיעים לאיזושהי הסכמה כבר בשלב הזה. אם הילד שואל איך תתנגדו, צריך להתמקד בתשובה בשלושה נושאים: להגיד 'אני אוסר עליך לצאת, אני לא נותן לך כסף ואם בכל זאת תצא, אני אחפש אותך. אני לא מעוניין לעשות את זה, אבל אם אין ברירה, אני אעשה את זה'. אצל רוב בני הנוער, כשההורים מתעקשים, הם מקבלים את הפרטים וישנה ירידה ברמת הסיכון".

אתה מתכוון שעצם הידיעה של המתבגר שישנה השגחה מורידה את הסיכון?

"בהחלט. מעצם הדרישה של ההורים להיות מיודעים, הילדים מרגישים ליווי. הם מרגישים שהנוכחות ההורית קיימת באופן וירטואלי מעצם זה שההורים מתעניינים ועומדים על זכותם לדעת כשיש בעיות. הילד יתפתה פחות לפיתויים אסורים. הורים אשר יודעים היכן הילד נמצא, מחזקים את יכולתו לעמוד בפיתויים, כמו למשל גניבה".

עד כמה נפוצה החשיפה לסיכונים של בני הנוער?

"אצל רוב המתבגרים, הורים נדרשים לתקופה מסוימת להגביר את ההשגחה. אצל רובם מופיע במהלך גיל ההתבגרות איזשהו סימן מדאיג. מתחילים להתחמק, משקרים ועוד".

פעמים רבות ההתחמקות נובעת מהרצון לעצמאות או ענייני בנים-בנות

"סימנים מדאיגים הם סימנים המדאיגים את אותם ההורים המכירים את המתבגרים שלהם".

לדעת איפה הם נמצאים. צילום: indexopen

השלב הבא: התערבות חד צדדית

באיזה אחוז הידוק ההשגחה אינו מספק?

"ב-15%-10% מהמקרים יהיה צורך לעלות לרמה נוספת של השגחה - ההתערבות החד צדדית. מדובר בילדים שבכל זאת מסרבים למסור פרטים, ממשיכים לשקר, ממשיכים לבלות בחברה רעה או שנתפסו בפעולה עבריינית".

האם מדובר בחתך אוכלוסייה מסוים?

"מגיעים אלינו הרבה מאוד הורים עם הרגשה שהילדים שלהם יותר ויותר חסרי שליטה. הם מסתכנים, נעלמים ולוקחים את החוק לידיים. חלק ניכר מהם מגיע מבתים מבוססים מאוד. מדובר על חתך מגוון של אוכלוסיה. מגיעים יותר ויותר הורים לילדים בוגרים בני 20 ואפילו 30+, כאשר הילדים מפתחים ניצול כלכלי של ההורים ותלות בלתי פוסקת".

מה עושים כאשר כלו כל הקיצין?

"במקרים אלו יש להגיע לנכונות לחפש את הילד. ישנה סידרה של הנחיות במקרים אלו. ההורה צריך למשל, לעשות סבב טלפונים ל-10 חברים של הילד. אומרים לחברים 'אני מתקשר כי אני מאוד מודאג. אתה יודע איפה הוא נמצא?' השיחה מתקיימת על מנת שבסופה ההורה יגיד לחבר 'בבקשה כשתפגוש את הילד שלי, תגיד לו שמאוד דאגתי'. המטרה של האמירה הזו היא שהילד שלנו יקבל כמות לא מבוטלת של הודעות מהחברים שלו, שכל אחד מהם אומר ההורה היה כאן.

"הודעות אלו יוצרות אצל הילד את הידיעה שההורה נמצא ונותן סימנים של נוכחות. גם אם ההורה לא מוצא את הילד בסוף אותו סיבוב, ההשגחה מתקיימת. ההשגחה היא לאו דווקא פונקציה של האם מצאתי את הילד, אלא האם ביצעתי את הפעולות למציאתו. כשהילד יקבל את ההודעות מחבריו, הוא יכעס מאוד ואז אנחנו מנחים את ההורים כיצד להתמודד עם הכעס שלו על מנת למנוע פיצוץ.

"מומלץ לתרגל את השיחה: 'אני לא מעוניין לעשות את זה, אבל אם לא תיתן לי את הפרטים, אצטרך להמשיך. אין לי ברירה'. אם הילד ממשיך לכעוס ולהתנגד, ההורה אומר אותו דבר בפעם השנייה בשקט ומפסיק את השיחה. אם הילד ממשיך להשתלח, ההורה לא מקבל את ההזמנה לעימות וממשיך להתעקש ולהגיד את המילים הללו, זה בדרך כלל מביא לכך שהילד עוזב את החדר בטריקת דלת וזה בסדר. הילד טרק את הדלת בשביל לשמור על כבודו וההורה נשאר בעמדת ההשגחה שלו. הילד כועס, אבל אין פיצוץ נוסף. כמובן שחשוב להחזיר את ההשגחה לרמה המינימאלית בהקדם האפשרי, כאשר רמת הסיכון יורדת".

יותר בני נוער נמצאים בסיכון. צילום: indexopen

סמכות לא סמכותנית

ישנם אמצעים נוספים להגדלת הלגיטימיות של הפעולה ההורית ולהקטנת הסיכון לפיצוץ, כמו למשל הכנסה של מתווכים - קרוב משפחה או חבר קרוב של ההורה. מסבירים לו למה ומגייסים אותו. מבקשים שהוא ידבר עם המתבגר וינסה להשיג הסכם לגבי שעות סבירות של חזרה הביתה ומסירת המידע.

האם הכנסה של מתווכים לא פוגעת בסמכות ההורית?

"סוג הסמכות שאנחנו מקדמים הוא לא 'אני אומר ואתה עושה'. זוהי סמכות אחרת - אני מבצע את חובתי. אין לי שליטה עליך, אבל זוהי חובתי. ההורה הוא חלק מקבוצה של ההורים, התומכים בסמכותו. זה מאוד מקל גם על הילד לקבל את זה, כי הוא לא נכנע להורה עצמו אלא לסמכות ההורית. הסמכות מפסיקה להיות סמכותנית והיא הופכת לסמכות מתוך חובה, מתוך לגיטימציה קבוצתית. ההורה לא אומר 'אתה תעשה בדיוק את מה שאני אומר' עם ניפנוף באצבע. ההורה אומר 'אין לי שליטה עליך, אבל יש לי שליטה על עצמי. אני חייב למלא את חובתי וזו חובתי כהורה. הילד צועק 'זה לא יעזור!' וההורה אומר 'אולי לא, אבל זו חובתי'.

"הגיעו אלי הורים לילדה בת 14, שהייתה נעלמת מהבית לילה לילה, מבלה במועדונים וחוזרת בשלוש לפנות בוקר בטרמפים ויחפה. היא הצליחה לשתק לגמרי את ההורים בכך שאיימה שאם ימנעו ממנה את הבילוי הזה, היא תתאבד. בהתנהגותה הייתה סכנה של ממש לחייה. ההורים התחילו להגביר השגחה. הילדה סירבה למסור פרטים וההורים אמרו 'לא תהיה ברירה. נצטרך לחפש אותך'.

"הם יצרו קשר עם החברים ועם ההורים של החברים שלה. זה היה חשוב, כי היא נהגה ללון לעיתים אצל החברים, מבלי לעדכן את הוריה. בסוף, הם חיפשו ומצאו את המועדונים בהם בילתה, הגיעו לשם ודיברו עם החברים שלה. החברים שיתפו פעולה – זה הרי מעניין, באים הורים ודואגים. התברר שהחברים כלל לא ידעו שהיא בת 14. היא התחזתה לבת 18 וכך גם נראתה. החברים שיתפו פעולה והתארגנה קבוצה של חברים שמחזירים אותה הביתה בשעות סבירות.

"זה לא היה בדיוק מה שההורים רצו, אבל הגיעו לאיזושהי פשרה. החברים שלה וההורים שלהם עזרו להוריה להתגבר על הפיצוץ, בזמן שהילדה נעשתה מאוד אלימה כלפי הוריה. הם שימשו כמתווכים. רמת הסיכון של הילדה ירדה מאוד. היא לא חזרה יותר בטרמפים ולא חזרה בשעות מטורפות. היא עדיין ממשיכה לאתגר את ההורים שלה. אי אפשר לאלף ילדים, אבל אפשר להקטין משמעותית את הסיכון כמו במקרה זה".

כמה זמן לקח התהליך?

"חודשיים".

מה השתנה? הרי גם אנחנו חיפשנו קצת סיכונים ולרוב, למדנו מההתנסות...

"ישנם מספר שינויים. רמת הסיכון וכמות הסיכונים ובעיקר בערים הגדולות, עלתה מאוד. גם החשיפה של נוער לסיכונים וגם הזמינות של הסיכונים גדלה מאוד. במקביל, רמת הלגיטימיות שחשים הורים להשגיח, קטנה. יש הרבה מאוד חוקים שמגנים על ילדים והם אכן צריכים להיות, אבל אין שום דבר שנותן להורים דרכים להתמודד עם הסיכונים המיוחדים שילדיהם נחשפים אליהם בעידן המודרני. השינויים הללו הביאו לכך שיותר ויותר בני נוער נמצאים בסיכון והוא אכן מתממש והתהליכים של התבגרות חיובית הם בסכנה".

אז שימו לב הורים, אנחנו על המשמר לעוד מספר שנים. הם מבלבלים, נכון, גם גדולים וגם קטנים, אבל אנחנו לא נתבלבל ונהיה שם בשבילם.