גרנד סלאם

ה"הודנא" הוא בר שכונתי טיפוסי של פלורנטין. גם במובן שהוא אופייני למתחם, וגם במובן שחלק מיושביו נראים כמי שסובלים מטיפוס

רם גלבועפורסם: 28.04.09 , 12:50

החודש גמרתי אומר בליבי ללכת לבדוק בר מחוץ לתל אביב, והמקום הכי קרוב שמצאתי היה פלורנטין. יש לי הרגשה שיהיה ביניכם מישהו שיעיר שגם פלורנטין היא תל אביב. ובכן, במונחים של לילה מדובר בעיר נפרדת. תראו את זה ככה: לברים בתל אביב מגיעים גם אנשים מחוץ לתל אביב, אבל לברים שמחוצה לה מגיעים לרוב רק אנשים מאותו אזור. מהבחינה הזאת פלורנטין היא מחוץ לתל אביב, כי אין שום סיכוי שתגיע לשם אם אתה לא גר בפלורנטין, ולטעמי זה בהחלט מספיק כדי לענות על ההגדרה של "מחוץ לעיר". אז בזמן שעמיתי מרטיבים מברים אופנתיים ומגישי קוקטיילים כמו ה־223 הנלהב, אני מצאתי את עצמי ב"הודנא" האפלולי ורווי הגולדסטאר.

קצת כמו הרשות הפלסטינית, ההודנא מחולק לשניים. באמצעו עוברת סמטה כה משמעותית עד שהוחלט להעניק לה את השם מלא המחשבה 3362. בחוץ, על שטח עירוני למראה, זרוקים כמה שולחנות וספות (כך לפחות נדמה לי, אבל אולי בדומה לקברניטינו הגעתי להודנא שלי בעיצומו של ליל שתייה ארוך). מבפנים המקום הוא דוגמה קלאסית לפלג הארכיטקטוני המאולתר. וכמו שניתן לדמיין, לבעלים יש ראסטות, וכך גם לברמן, למלצרית ולשורצי המקום. בכלל, רובם נראים כאילו מקלחת אינה הצד החזק שלהם. אבל לא הכל מסריח פה.

"שיט, 2009, שכחתי מקלחת"!

בימינו מלאי הפאסון, ההודנא הוא מקום עם פחות פוזה מהקבצן הגיבן ברכבת צפון. כולם שם מסטולים (ועניים, כנראה בגלל שהם ביזבזו את כל הכסף על הידרו), ולרוב ישמחו לתרום לכם חצי ג'וינט בתמורה לחצי גולדסטאר זולה. המוזיקה נעה בין האתני־אלקטרוני - בואו נגיד שזה אומר משהו - לסבנטיז־סטלני־שיכור שכה חסר במקומות מפונפנים. ואם נחזור רגע לצד השלילי, אז בשלב מסוים נכנס למקום בחור מחופש לג'וקר ופצח בפיזוז. ולמרות שהמתנתי במיוחד, באטמן לא הופיע כדי לדפוק לו מכות.

שנסכם? אם חזרתם הרגע מהמזרח, אם אתם נהנים להתחפש גם ביומיום, אם גרתם עד לאחרונה בקיבוץ, אם אתם חובבים חקלאות אורבנית או בכלל שייכים לזן שרואה בפלורנטין מקום לגיטימי לשהות בו, מדובר בקסם של מקום. אתם יודעים, אנטיתזה ל־223 ודומיו. אישית אני מעדיף את הברים שלי במקום טוב באמצע.

ציון 7

הודנא, אברבנל 13 תל אביב, 5184558־03. פתוח כל יום מ־20:00 עד אחרון הלקוחות, בשבת קצת יותר מוקדם

טעם של פעם ביום

בושמילס אורגינל הוא וויסקי אירי שמיוצר כבר 400 שנה, אז שתינו אותו כי היינו סחי כבר 400 דקות

מכירים את המשפט שאומר שבלי סמבה וכדורגל, ברזיל היתה המדינה הכי עצובה בעולם? אז בפרפראזה על המשפט הזה בהחלט אפשר לומר שבלי וויסקי ובירה, אירלנד היתה המדינה הכי משעממת בעולם. איך שלא יהיה, רק לפני כמה

חודשים חגגו במזקקת בושמילס 400 שנה של ייצור וויסקי, אז אנחנו עדיין במסגרת ההזדמנות המצוינת לבדוק מה שלומו של המותג הוותיק שלהם, שעונה לשם בושמילס אורגינל (או "בושמילס לבן" במדוברת).

האורגינל הוא תערובת של מאלט שזוקק שלוש פעמים וויסקי דגנים קליל יותר. את כל הסיפור הזה האירים מעבירים ליישון בחביות שרי ספרדי, כדי להעניק לוויסקי קצת מתיקות ולהפוך אותו לידידותי יותר למשתמש. אגב, באירלנד נוהגים לייבש את המאלט באוויר חם ולא בתנורי הכבול המסורתיים, מה שמסביר למה לא תזהו בוויסקי שום זכר לטעמים מעושנים שמוכרים מרוב הבלנדים הסקוטיים. בסופו של דבר מתקבל וויסקי אירי די טיפוסי, שנותן לך תמורה הולמת לכמה ששילמת עליו ולא מנסה להתחכם יותר מדי. בינינו, למי יש כוח להתחכם בגיל 400.

בושמילס אורגינל, 145־120 שקל ל־700 מ"ל, להשיג בחנויות היין והאלכוהול המובחרות

שלב השאלה הכהה

בירת הסטאוט האירית "אוהרה קלטיק" הגיעה לאחרונה לארץ. לא יודעים, כנראה שבאירלנד לא רואים סי.אן.אן

למיטב זיכרוני המתעתע, עד כה נמכרו בארץ רק ארבעה סטאוטים איריים יבשים: גינס (כמובן), מרפיז ובימיש, ולצידן המידנייט סטאוט של דנסינג קאמל המקומית והאופטימית. בגלל שסוגי סטאוטים אחרים - כמו הרוסי האימפריאלי החזק ונוטף הטעמים - לא מגיעים לארץ בכלל, עושה רושם שאנחנו נמצאים במחסור משווע של הסגנון. בטח לעומת עשרות הלאגרים שמציפים את השוק, והמספר העולה של

איילים בלגיים. במובן הזה, אפילו נחיתה מקומית רכה של ה"אוהרה קלטיק סטאוט" מהמבשלה הקטנה קרלואו היא חדשות טובות לחובבי השחור הקלוי.

טעמנו את האוהרה עם רדת ערב נעים על "המנזר" האלמותי, שם היא נמזגת מהחבית בטמפרטורה המומלצת לסטאוט על פי הוראות המבשל ונציגו עלי אדמת הקודש (שמונה מעלות). צבעה שחור יותר משל שאשו בקיץ, והניחוח קפאיני ומתקתק, גם אם מורגש רק בקושי. בפה ההרגשה סמיכה וקרמית באופן שלא רק חובבי הסגנון ידעו להעריך. הטעם אופייני, והאפטרטייסט כשותי־מריר ומתקבל באהבה. אז ייתכן שזה רק בשל החידוש שבדבר, אבל לא אפריז אם אומר שהקלטיק ערבה לחיכי הפרטי אף יותר מגינס האוחזת בכתר.

אגב, לאוהרה וגם לגינס יש גירסאות חזקות יותר עם שישה אחוזי אלכוהול וצפונה, שגם נחשבות ליוקרתיות ולאיכותיות יותר. המהדורה של גינס - הספיישל אקספורט סטאוט - נמכרת בינתיים אך ורק בבלגיה ובהולנד (יש גם גירסה טיפה פחות נחשקת בשם "פוריין אקסטרה סטאוט", גם היא לא משווקת כאן אלא מיועדת לשוק הקריבי והאפריקני, תאמינו או לא). זאת של אוהרה, כך מבטיחים לנו, צפויה לפחות לבקר בארץ בהמשך השנה.

מבשלת קרלואו קיימת רק קצת יותר מעשור, ויצאה מגבולות אירלנד ממש לאחרונה. אחד היתרונות בבישול לא תעשייתי שמאפיין מבשלות קטנות מסוגה הוא שלרוב לא תמצאו אצלן מעשירי טעם וקצף, שבהם משתמשים בחלק ממבשלות הענק. מצד שני, זה מטיל אחריות כפולה על בעל הבר שלכם - לתחזק את הברזים, ולוודא שמי שמוזג את הבירה מוזג אותה כמו בן אדם. בנוסף לזה, למרות שאנחנו אוהבים ומעריכים מאוד את העובדה שמקפידים להגיש את האוהרה בטמפרטורה הנכונה, אחת מתופעות הלוואי בקיץ הישראלי היא שתצטרכו לשתות אותה מהר, לפני שהיא תתחמם. מצד שלישי, מה רע בלשתות מהר.