למה כן אעמוד בצפירה

קראתי ב-ynet יהדות את מאמרו של אליעזר היון ואפילו ריפרפתי מעט על התגובות הזועמות. ובצדק. זועק הכותב "למה לא נעמוד בצפירה", ולי התנגן בראש משום מה, במהלך כל קריאת הכתבה, הפסוק מהתורה "לא תעמוד על דם רעך". אליעזר היון לא מייצג את הציבור החרדי במאמרו המתריס. בכך נפלו המגיבים לרשת שטווה להם הכותב, לצערי, כואב מאוד שבימים של קיטוב חברתי הולך וגואה, מצא הכותב את ההזדמנות להוסיף פילוג ושסע בעם היהודי, בדמותו של המאמר המיותר לחלוטין הזה.

אמת, רבים לא עומדים בצפירה, אך לא מהטעמים שמזכיר הכותב במאמרו. אני, באופן אישי, סבור כי אין בעמידה של שתי דקות תוך הרכנת ראש משום "כיבוד זכרם של החללים". אינני מבין כיצד עמידה של דקה או שתי דקות מכבדת את זכרם ולדעתי הצפירה נעשית (לפחות בתת מודע) לשם השתקת המצפון בלבד.

מדוע זקוקים אזרחי המדינה להשתיק את המצפון? הסיבה ברורה ומובנת מאליה, שכן 99.99 אחוז מהעם בישראל לא חירף את נפשו מעולם במלחמות ישראל ולא נאלץ לעמוד בסכנה של פיקוח נפש לצורך הגנה על המולדת (מלבד כמובן עצם המגורים בארץ ישראל, המהווים סכנה, שבזה כולנו שווים). גם מקרב המתגייסים לצה"ל, אחוז החיילים הקרביים הוא נמוך במיוחד, וגם מקרב החיילים הקרביים עצמם, אחוז המשרתים באזורי סכנה ברורים נמוכים במיוחד. גם מקרב אלו, אחוז החיילים שעומדים חשופים מול קני הרובה של המחבלים הוא נמוך ביותר ועומד על עשרות או מאות בלבד.

האם חשבתם על זה פעם שכל אזרחי המדינה,

כולל אלו שאינם קרביים, הם פרזיטים משתמטים, שחיים על חשבון אותם חיילים קרביים המחרפים את נפשם על הגנת המולדת? אלא שתמיד נוח ונחמד להאשים את החרדים ולזרוק עליהם רפש אנטישמי הנובע מתוך שנאה גרידא. עובדה זו מאחדת את אזרחי המדינה ביום הזיכרון לעמוד שתי דקות ולאחר מכן להמשיך בשגרת היום הרגילה לחלוטין, בכך לצאת ידי חובה ולהיפטר תוך כדי מלמול ש"אנחנו מכבדים את זכרם של החללים".

בנקודה מסוימת אני דווקא מסכים עם הכותב שהביא כדוגמא את יום תשעה באב כדוגמא מצויינת לאבל יהודי אמיתי, לזכרון ולכבוד על חורבן. כנסו לבית כנסת בכל קהילה יהודית בתשעה באב ותראו כיצד מכבדים את הנספים. בצום, בבכי, בישיבה על הקרקע, ב-24 שעות שבהם לא אוכלים, לא שותים, לא שמחים ועוסקים באופן אינטנסיבי בלימוד וקריאת טקסטים בנושא הטעון. זהו כבוד לנספים.

אלא שבשורה התחתונה, אני בניגוד לאליעזר, אעמוד בצפירה ולו בכדי שלא לפגוע בכבודם של אלו החיים, לא בזכרם של המתים. כדי לגלות רגישות לכבודו של האחר ולהיות בן אדם, כי דרך ארץ קדמה לתורה.