יום העצמאות הראשון שלי בישראל

"מסוכן להשוות בין הגירה רגילה לעלייה; העלייה לישראל אינה היעד, החיים בארץ הם המטרה". חנה זקון, בוגרת תנועת בני עקיבא העולמית בניו זילנד, חוגגת השנה את יום העצמאות הראשון בישראל וכותבת ל-ynet

חנה זקוןפורסם: 29.04.09 , 09:56

המפגש הלא רשמי, הראשון שלי עם ישראל, היה בגיל 7. תודות לתקשורת ולמלחמת המפרץ הראשונה התאפשר לי להציץ בישראל מבעד למסך כבד. ליתר דיוק, מסך הברזל. מאחר ונולדתי באזרבייג'אן, שבזמנו היתה חלק מהאיחוד הסובייטי, המפגש שלי היה גם קצר וגם שקט. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה הייתי שומעת את הורי מדברים על ישראל, מדינה שידעתי שקיימת, אבל לא הייתי מודעת לחשיבות ולשייכות שלי אליה. ההורים שלי סיפרו על מדינת היהודים, המדינה שלנו – אבל בשקט ומאחורי דלתות סגורות. ככה גיליתי שישנה מדינה ששייכת לי ואני שייכת לה.

לרוע המזל, אפילו עם נפילת האיחוד הסובייטי, המשפחה שלי לא חזרה הביתה, אלא עברנו לניו זילנד והשתקענו שם. ניו זילנד היתה מארחת יפהיפיה ולבבית עבורי ועבור משפחתי. בכל זאת, למרות יופייה ואורח החיים הנוח שבה היא אף פעם לא היתה יכולה להיות בסיס קבוע. עבורי כל מדינה חוץ ממדינת ישראל היתה מקום זמני, שלב נוסף ליעדי האמיתי. לא שלא נהניתי לחיות בניו זילנד, אבל היה משהו חסר, חלק ממני שלא היה יכול להיות שלם.

בשנת 2003 באתי לישראל במסגרת תכנית ההכשרה השנתית של תנועת בני עקיבא העולמית, שם ביססתי עוד יותר את הצורך שלי לחיות כאן. למרות זאת, לאחר שרכשתי כמות נכבדה של כלים למנהיגות וידע, חזרתי לקהילה שלי בניו זילנד להעביר את כל מה שלמדתי. רק אחרי שנתתי את כל מה שיכולתי, הרגשתי מוכנה להגשים את חלומי, לחזור פיזית למקום בו הנפש שלי נותרה מחכה.

הנפש יודעת מה היא רוצה ולא אכפת לה כמה טוב לגוף, לכן מעולם לא ביצעתי ממש את ההחלטה לעשות עליה. זה קרה בגלל שזה מה שנפשי רצתה.

בין הגירה לעלייה

ההחלטה לשנות את מקום המגורים שלך, להפוך לאזרח במדינה שאינה המולדת שלך נקראת הגירה. כשעברתי לניו זילנד היגרתי. שיניתי את הדרכון שלי, מדינת המגורים שלי, שרתי הימנון שונה וכו'. כשעברתי לישראל עשיתי עליה. שני הדברים אינם דומים. הייתי אומרת אפילו שמסוכן להשוות בין השניים, מפני שעצם המחשבה היא עשיית דה-לגיטימציה וביטול המשמעות הפיזית והרוחנית של עליה.

אני בת למשפחה אשכנזית טיפוסית. נדדנו ברחבי אירופה, עצרנו לפרקים (כשהתאפשר לנו); עברנו ממקום למקום בתקווה לבנות בית חדש, חיים חדשים ואולי מציאות חדשה. המשפחה שלי ממש נדדה ברחבי העולם. אבל, כפי שהתברר, נדדנו כל כך רחוק עד שחזרנו למקום בו התחלנו. למה? מכיוון שנקודת ההתחלה שלנו היתה המקום היחידי שהיה נכון, המקום היחידי שהתאים לנו ואנחנו התאמנו לו.

יש משהו מיוחד, מעבר לברור מאליו, בעליה, שאלו שנולדו כאן לעולם לא יבינו ממש. בעליה, כל אחד מאתנו משלים מסע משולש – עבורנו, עבור המשפחה שלנו ועבור העם שלנו. זה מדהים לראות כיצד הנבואות מגשימות את עצמן – אבל להיות חלק מההגשמה זה עוצר נשימה עבורי.

למרות החשיבות בעליה, כל מי שאומר שזה קל, שלא עשה את זה או שהיה צעיר מכדי לזכור: זה לא קל; זאת אולי התקופה הקשה ביותר בחיים. איכשהו כל החוויות בישראל עוברות הקצנה, הזמנים הטובים הם הטובים ביותר שתחווה אי פעם. לרוע המזל, הזמנים הרעים באופן דומה הם חלק מהרעים ביותר שתחווה. למרות זאת בין שני קצוות אלה ישנם חיים. זאת המטרה של עליה.

עליה אינה היעד, החיים הם. חיים בארץ ישראל הם המטרה.

מארק טווין פעם שאל אותנו מה הסוד שלנו. כיצד יכול להיות שלמרות מספרנו הזעום הצלחנו לשרוד לאורך הדורות? כיצד יכול להיות שלמרות שאחרים התעלמו מסבלותינו, הצלחנו לשרוד? כיצד יכול להיות שהצלחנו להישאר ולשרוד לעומת האימפריות הגדולות בעולם? הוא והעולם ראו בנו את המעטים, החלשים. הם מדדו אותנו במספרים וכוח. מר טווין פספס פיסת מידע אחת קריטית כשהוא כתב את הערותיו. הוא ראה אותנו כיחידים; הוא לא ראה את השורות על גבי שורות של אבות ואבי- אבות שעמדו ועדיין עומדים מאחורינו. בשאלותיו היא פספס את הנקודה; שרדנו בשל העובדה שאנו "אנחנו" ולא רק "אני".

זוהי התשובה שאני מצאתי במהלך המסע הפרטי שלי. אבל לכל עולה, לכל יהודי, ישנה תשובה שונה לשאלה שונה. החשוב הוא לא התשובה אלא החיפוש אחריה.

אין שום מקום אחר בעולם בו יהודי יכול אפילו להתחיל בהצבת השאלה הנכונה – שלא לדבר על להתחיל לענות עליה.

יום עצמאות שמח.

חנה זקון, ירושלים

חנה זקון היא בוגרת סניף תנועת בני עקיבא העולמית מניו זילנד, נולדה באזרביג'אן, גדלה בניו זילנד ועלתה לארץ לפני מספר חודשים. היא חוגגת השנה את יום העצמאות הראשון שלה בישראל

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו