מגיפה בטחונית בחסות שפעת החזירים
על כולנו להירתע כששומעים על תוספת סמכויות למערכת הביטחון. זה מסוכן כמו מגיפה
לפי הדיווחים האחרונים, האחריות להיערכות למגיפת השפעת תועבר ממשרד הבריאות למשרד הביטחון. למרות שמדובר בהחלטה כבדת משקל, לא מתנהל סביבה דיון ציבורי.
ראשית, לא ברור מה משמעותה המעשית של ההחלטה? הדמיון, האמון על תסריטים הוליוודיים כמו זה שבאמצעותו משווקת לנו המגיפה כעת, יכול להפיק חיילים חמושים פרושים ברחובות הערים, נגמ"שים לצדי הכבישים וגנרלים – כאלה שפשטו מדים וכאלה שעדיין לא – מסתובבים בין "מוקדי התפרצות פוטנציאליים" ומחלקים הוראות לאזרחים מתוך מעילי עור, אפופי כרס. נשמע דמיוני? דברו עם תושבי רמאללה וג'נין. תבדקו מה קורה בלוד.
בכל אופן, גם אם אהוד ברק לא יגיע אליי הביתה עם מדחום וצו-פינוי, חשוב לדעת אילו סמכויות אזרחיות עלולות לעבור לידי משרד הביטחון? מה יהיה מותר לחיילים לעשות? לשם מה? ומה לגבי המידע הרפואי – האם הוא יהיה זמין על פי חוק או תקנה רק לקצין כזה או אחר? איזו דרגה של מגיפה תאפשר את הפעלת הסמכויות? או שאולי הן ייכנסו לתוקף כבר מרגע שיהיה "חשש" להתפרצות? איזו דרגה של פיקוד תידרש כדי לאכוף סמכויות בפועל?
מערך שאלות אחר נוגע לפן המקצועי. בידי מי יהיו הסמכויות לקבל החלטות בתחום הבריאות? כיצד יתבצעו התייעצויות בעניין? האם קצין רפואה ראשי יהפוך למפקד הרופאים כולם? ובמובלע – עד כמה האינטרס של מערכת הביטחון להעצים את כוחה יהיה גורם בקבלת החלטות הנוגעות לבריאותנו? זה אולי נשמע קצת קיצוני והיסטרי. אבל אני נזכר בהתנהלות הפרועה של צה"ל ושל המשטרה, בשטחים ובארץ, וגם בנטייה הכאילו-טבעית, בהיעדר תרבות דמוקרטית אמיתית, של כל ארגון להעצים את כוחו ללא סייג.
כאן גם המקום להזכיר שאין במשרד הבריאות שר. ויש מקום לתהות, אילו היה שר או אולי שרה הממונים במשרה מלאה על מערכת הבריאות (האזרחית), ובידיהם הסמכויות, התקציבים והאינטרס הפוליטי לשמור על המערכת – האם גם אז היה הרעיון להעביר את ההיערכות למגיפה למשרד הביטחון נדון בכזו קלות-דעת? או שאולי מדובר בניצול של סיטואציה פוליטית ושל היסטריה, מוצדקת או לא, להעברת סמכויות ותקציבים ממשרד חלש-מדי למשרד השני בעוצמתו בממשלה?
בזאת טמונה הנקודה המטרידה ביותר בסיפור. כמו בחקירת חברות "פרופיל חדש" ביוזמת צה"ל, כמו בכניסת קצינים ויחידות צה"ל למערכת החינוך, כמו בכתבות הפרופיל על קצינים בכירים שמציפות את מוספי העיתונים מדי סבב מינויים או בכל ערב חג – מערכת הביטחון עושה כל שביכולתה כדי להעמיק את המחלה הקשה ביותר של החברה הישראלית – הביטחוניזם.
כדי להבריא מהביטחוניזם, אנחנו צריכים לפחות בשלב ראשון להכניס את מערכת הביטחון לבידוד. להימנע מהעברת הנגיף הביטחוני, ההופך את "שיקולי הביטחון" לחזות הכל, מהמקום בו הוא נמצא ממילא לאזורים אחרים של החברה.
לאחר שלב הבלימה וההכלה, נטפל באזורים הנגועים, לאט ובעדינות. יותר חינוך אזרחי. יותר ערכים. פחות קרביות בכיתה ח'. יותר פלורליזם וביקורתיות (לא, הכוונה אינה לייצוג כל שכבות החברה ב"אח הגדול"), ופחות רדיפה פוליטית. אבל מזה בדיוק חוששים בצבא ובמשרד הביטחון. לכן, ימשיכו לנפק לנו מלחמות כשאפשר, ויעוטו על כל הזדמנות להפחדת הציבור כמוצאי שלל רב.
לכן צריך להירתע כששומעים על תוספת סמכויות למערכת הביטחון. זה מסוכן כמו מגיפה.
נעם הופשטטר, דוקרטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
