פצעים וחבורות קלות

במהלך החודש חוויתי פציעת Xbox חמורה מהרגיל, שחייבה אותי לנסוע לחדר מיון. נפצעתי כי אני לא משחק מספיק - הרי ידוע שאנשים לא מאומנים נוטים להיפצע - ובמידה מסוימת גם כי שתיתי וויסקי, מנהג שדורש שילוב מסוכן של אלכוהול וזכוכית.

מה שקרה זה שהפלתי את הכוס ונחתכתי. תוך חמש שניות היה בסלון יותר דם מאשר על המסך, ושתבינו, שיחקתי במשחק שנקרא Condemned II: Bloodshot. אני מודה שאם הייתי רואה את זה קורה למישהו אחר, סביר להניח שהייתי צוחק קצת - למעשה, עד שהייתי מתעשת כבר היה שוכב מולי האדם הראשון שמת מאיבוד דם עקב חתך באצבע - אבל יש פה לקח רציני: חומרים משכרים עלולים להוביל לפציעות אפילו בסביבה המוכרת של הבית. אני עדיין זוכר איך התוכי של אחד מחברי אכל את הבוף שלו וקפץ מהחלון. הוא חשב שהוא יודע לעוף.

מכיוון שאני לא מתכנן להיפצע, אני לא מחזיק תחבושות בבית. אבל הצורך הוא אבי התושייה, ואנחנו התחלקנו מיד לצוותים: התפקיד שלי היה לדמם, בלוז גמע את רוב הדם מהרצפה, וטלי דחפה את בלוז עם הרגל ואילתרה חוסם עורקים מגומייה לשיער. בהתחשב בכך שאני קירח, אין ספק שהיא הצילה את המצב. ב־2:30 בלילה מיהרנו לאיכילוב, מיד אחרי שטלי התאפרה קלות.

בחדר המיון היו מדממים שתויים אחרים, אבל מהר מאוד התברר שאני היחיד שחתך את עצמו: בשעתיים שביליתי שם פגשתי חמישה פצועי דקירה ונער אחד ששברו לו בקבוק בירה על הראש במהלך מסיבת גיוס. פשוט מדהים, חשבתי, איזה סיפורים אפשר למצוא בחדר מיון באמצע הלילה של יום שישי. חבל שאין פה עיתונאי.

רופאה עברה מפצוע לפצוע, חלקם גונחים עם הירידה בהשפעת האלכוהול, ושאלה את השאלה הסטנדרטית: "אתה רוצה לדווח על זה למשטרה?". רובם ענו לה את התשובה הסטנדרטית "לא", ואחד בחר ללכת על נייט. ב"אי.אר" כבר היינו רואים את ג'ורג' קלוני משכנע אותם ומסתבך עם המאפיה, אבל בחי"ת.מ"ם לא משלמים מספיק בשביל להסתבך עם אנשים שאינם קרובים מדרגה ראשונה של המאושפזים.

אחרי שאחות חבשה לי את האצבע ואמרה לי לחכות שיתפרו אותי, התפניתי להביט בבחור ששכב במיטה לידי. החתכים ביד שלו היו מרשימים יותר משלי, וכשהרופאה הלכה עם הטופס שלו, הוא שמח לספר לי שהדימום הזה הוא כלום לעומת פצעי הירי שהיו לו בבטן. "זה היה לפני חודשיים", הוא אמר. "צעקתי על המניאק 'תירה מניאק, תירה. תירה, מניאק'".

השאלה המתבקשת היתה "למה", אבל אני לא מאמין גדול בהפניית שאלת חקרניות לאנשים שמעורבים בקרבות אקדחים.

"אתה רואה חדשות?", עבר טופאק הצעיר להתעניין בי.

"מה?", אמרתי כי לא הייתי בטוח מהי התשובה הנכונה.

"חדשות, חדשות".

"כן", עניתי. "לא" היה נשמע חשוד.

"ראית בספטמבר?".

"סביר להניח".

"אז בוא נגיד שטיפלו באיש ההוא".

אוקיי, חשבתי. בוא נגיד את זה.

הרופאה חזרה עם הטופס של טופאק, שאלה אם הוא מעוניין לדווח למשטרה ולא חיכתה לשמוע אותו עונה שלא. באותו רגע הבנתי משהו: אין בחדר המיון של איכילוב ארון "טליתות לשעת חירום". פשוט הייתי פעם במיון בבילינסון בפתח תקווה, וזה מה שהיה כתוב שם על אחד הארונות, אז הנחתי שיש ארון דומה בכל חדר מיון בישראל. אבל כנראה שזה רק כי בילינסון קרוב לבני ברק. לי אישית נראה כל הרעיון של טליתות לשעת חירום די מטומטם. למען השם, אתה כבר בבית חולים. אם יש לפניך מצב חירום שדורש טלית, כנראה שקצת מאוחר מדי. אם כבר, שיעשו צלבים לשעת חירום: הרי צלב יכול לפחות לשמש תיאורטית כנשק. מצטער, אבל ארון טליתות לשעת חירום זה הגיוני רק אם יש לידו ארון עם מטף, שמיכות לכיבוי אש, קסדות וגרזן, ותלוי עליו שלט "אם ניסית את כל אלה לשווא, אולי כדאי שתנסה את הטלית שלנו".

"אז מה קרה לך?", קטעה הרופאה את מחשבות הכפירה הזולות שלי.

"נשברה לי הכוס כששיחקתי ב־Xbox".

"אתה רוצה לדווח על זה למשטרה?".

"כן".

"יואל, הוא רוצה שוטר", היא צעקה, וטלי רצה לעצור את יואל.

אחרי ארבעה תפרים באצבע - שהוכיחו לטלי שיש סיבה לשעות השינה שנמנעות ממנה, ושעוד ישרתו נאמנה את הניסיונות העתידיים שלי לשכנע אותה לרדת עם הכלב - החמאתי לרופאה על העבודה שלה.

"כן, אבל בכל זאת הייתי שמחה אם רופא היה רואה את זה".

צחקתי, כי חשבתי שהיא סיפרה בדיחה שוביניסטית מאוד מצחיקה. המבט נטול ההבעה שלה גרם לי להבין שלא.

"אה, את סטאז'רית?".

"סטודנטית".

"תל אביב?".

"הונגריה".

כן, מתברר שבאוניברסיטאות ההונגריות לומדים רפואה רבים מכמעט טובי בנינו. אבל ד"ר גולאש באמת עשתה עבודה טובה, והיום האצבע שלי נראית רק קצת כאילו הכנסתי אותה למחדד משרדי. מה שיותר מדאיג אותי, וצריך להדאיג כל אחד מאיתנו, הוא שראיתי אותה מטפלת כמעט ללא עזרה ביותר דקורים משסיפק הקולוסיאום בימי הזוהר שלו.

כשיצאנו מאיכילוב הבטתי לאחור על הכניסה לחדר המיון, ובאותו רגע החלטתי לכתוב טור על מצב רפואת החירום בישראל. אבל רגע מאוחר יותר נזכרתי שאני לא מבין בזה כלום.