עד מתי נמשיך לעבוד על עצמנו?
הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל לא באמת נמחקו מהאמנה הפלסטינית, אך מנהיגינו נקטו בעצימת עיניים כדי שהמציאות תתאים לתאוריות השלום הכוזבות שהגו
ב-14 בדצמבר 1998 נערך בעזה אירוע מרשים: בנוכחותו רבת ההשראה של נשיא ארה"ב ביל קלינטון, התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית והניפה ידיים (הקולות לא נספרו) בעד ביטול הסעיפים הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל ב"אמנה הלאומית הפלסטינית". קלינטון מחא כפיים בחיוך מאושר.
העולם כולו עצר את נשימתו, והיה בטוח שסוף סוף הסתיים סכסוך הדמים הישראלי-פלסטיני, כש הפלסטינים הסירו את המכשול האחרון שמנע מהם הקמת מדינת לאום עצמאית לצידה של מדינת הלאום היהודית בארץ ישראל.
אך חיש מהר, כמו בביטולי הסעיפים הקודמים, התברר שהאמנה לא שונתה. באתרים של המועצה הלאומית הפלסטינית נותרה האמנה הישנה. מערכת החינוך הפלסטינית המשיכה ללמד את סעיפיה, ובכל פרסומי הרשות מופיעה מפת ארץ ישראל הגדולה.
לא הייתי מזכיר נשכחות, אילולא היה מדובר בהיסטוריה החוזרת על עצמה.
נתניהו, שזה עתה נבחר לראשות הממשלה, מחפש דרכים יצירתיות כדי לעקר את המחוייבות הבינלאומית של אולמרט ל"שתי מדינות לשני עמים" ודורש מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.
לשם תזכורת, האמנה הפלסטינית נכתבה וקובעה כיסוד לאומי כבר ב-1964, כלומר עוד לפני מלחמת ששת הימים ולפני הקמת ההתנחלויות. האמנה מבהירה באופן נחרץ כי יעדו של העם הפלסטיני הוא השמדתה של מדינת ישראל. העם היהודי אינו ראוי למדינה משל עצמו ולהגדרה לאומית משלו, כיוון שהיהדות היא דת ולא לאום.
להלן כמה סעיפים מהאמנה:
סעיף 9: המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין, ולכן הוא אסטרטגיה ולא טקטיקה.
סעיף 15: שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית, ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני.
סעיף 19: חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי הפלסטיני ואת זכותו הטבעית למולדתו.
עצימת עיניים
חשבתם שהמנהיגים הישראלים לא הכירו את האמנה? הכירו והכירו. חשבתם אולי שהם לא הבינו שעובדים עליהם? הם הבינו. הבעיה הייתה ועודנה תהליך ההונאה העצמית שעמד במרכזו של תהליך אוסלו, ועד היום טרם השתחררנו ממנו.
הישראלים דרשו את תיקון האמנה מרגע שנפתחו שיחות אוסלו, כתנאי מוקדם לכל הסכם שלום. לאחר התמקחות ארוכה, הסכים ערפאת להודיע לרבין במכתב אישי ב-9 בספטמבר 1993, שאש"ף מאשר את ביטול אותם סעיפים באמנה הפלסטינית השוללים את זכותה של ישראל להתקיים. "אשר על כן, אש"ף מקבל על עצמו להגיש לאישורה הרשמי של המועצה הלאומית הפלסטינית את השינויים הדרושים ביחס לאמנה הפלסטינית". אך ערפאת לא כינס את המל"פ, ורבין ופרס שכבר היו שקועים עד צוואר בתהליך, עצמו עיניים.
כשפרס התמודד נגד נתניהו על ראשות הממשלה, כשמסביב אוטובוסים מתפוצצים, נתן לו ערפאת מתנה חשובה: הוא כתב מכתב נוסף, ב-4 במאי 1996 והודיע כי המל"פ התכנסה ותיקנה את האמנה. פרס מיהר להכריז: "זה המאורע החשוב ביותר במזרח התיכון במאה השנים האחרונות".
די מהר התברר שערפאת שוב רימה את הישראלים והאמריקנים. האמנה הפלסטינית לא תוקנה. במכתבו של ערפאת לפרס הוצג תרגום מטעה של החלטת המל"פ.
כשהתמנה נתניהו לראש הממשלה הוא שב ודרש את שינוי האמנה, וכשנדחק נתניהו לועידת וואי באוקטובר 1998, דרש להכניס להסכם סעיף, לפיו המועצה הלאומית הפלסטינית תבטל את סעיפי האמנה הסותרים את הסכמי אוסלו. המועצה כאמור התכנסה בחגיגיות בדצמבר יחד עם קלינטון ו"כאילו" ביטלה את הסעיפים.
הלקח שצריך להילמד מאותה פארסה, הוא שזה לא עובד. נניח שנתניהו יצליח לשכנע את אובמה בחשיבות ההכרזה על ישראל כמדינה יהודית, ונניח שאבו מאזן שכבר מזמן לא שולט בעמו, כשיבין שאין לו ברירה וזו הדרך לזכות במדינה פלסטינית יכריז באבירות שמדינת ישראל "רשאית לכנות את עצמה כפי שהיא רוצה", והרשות הפלסטינית "מכבדת מאוד"
את ההגדרה העצמית של מדינת ישראל, הרי לראשי הפלסטינים מעולם לא הייתה בעיה לרמות. אין להם בעיה להכריז הכרזות ולכתוב מכתבים. הם מעולם לא קיימו הסכמים. הם רואים רק מטרה אחת: הקמת מדינה פלסטינית מהים לירדן, ולשם כך הם פועלים בכל הדרכים.
אובמה כמובן יסתפק בכך. ומה תעשה אז ממשלת ישראל? תמשיך במתווה של הקמת המדינה הפלסטינית? הרי ברור שלמחרת הקמתה ישתלט עליה החמאס, שילגלג גם על ביטול האמנה הפלסטינית וגם על "ההכרה" של אבו מאזן, ויציג לראווה את "אמנת החמאס", שהיא האנטישמיות במיטבה.
עד מתי נמשיך לעבוד על עצמנו?
עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע
