האם אנחנו קדושים?

במקום רקע:

" ממש קשה לי שביום העצמאות חלק גדול מהדיונים במשפחתי סובב סביב כל מה שלא טוב בחברה והתרבות הישראלית, כדי להרגיש את היום, אני צריכה להרגיש שייכות ושמחה על כל מה שיש לנו...". (מתוך שיחה בעל פה)

"קשה לי עם כל הדיונים העקרוניים, על היחס שבין המסגרת לתכנים אני מרגיש את הים דווקא דרך הזרימה בדברים הקטנים שבו" (שיחה שבע"פ).

פרשת השבוע

אנו עומדים בפני אתגר רגשי ואולי רוחני לא קטן בבואנו לחגוג את יום העצמאות. אפשר לומר שאנו קצת מבולבלים, ועל מנת שקוראי לא יטעו בי, אני מדבר על הציוני, המשרת בצבא ביחידות קרביות או לא, שייך למגזר היצרני במדינת ישראל. אך גם המאמין בבואו לבחון את המדינה בה בוא חי כשותף מלא, בחובות ובזכויות, הוא שואל את עצמו האם ממלאת המדינה את ייעודה כפי שפרשת השבוע, "קדושים" (ויקרא פרק יט) צורבת בתודעה שלנו?

"דַבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם:

קְדושִׁים תִּהְיוּ

כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם"

האם אנו 'קדושים' ? מהי בכלל אותה 'קדושה' ? רש"י מגדיר אותה כך:

"הוו פרושים (התרחקו) מן העריות (המיניות) ומן העבירה".

זאת אומרת: הקדושה, אותה חוויה של מפגש רוחני עם הנשגב, עם האלוקי, מחייבת פרישה והתרחקות מסוימת מהצדדים הגשמיים שבמציאות. צניעות ואיפוק (לא שלילה חלילה) של המיניות המוחצנת. תיעול החיים הזוגיים לתוך המבנה המשפחתי היציב והעמוק, שמירת המצוות והתרחקות מהעבירות מהווים תנאי לאותה 'קדושה' . פרשת 'קדושים' מלמד אותנו רש"י נאמרה לכל העם ישירות על ידי משה ולא על ידי מתווכים. וזאת משם שרוב גופי התורה (=העקרונות המכוננים) תלויים בה. ומכאן ממשיכה הפרשה ומתארת את חברת המופת. זו חברה שבה מכבדים את הזר, ומקפדים על משפט צדק במיוחד לשולי החברה. חברה שאין בה עושק וגזל, שנאה, נקימה ונטירה. חברה שאין בה רכילות והלבנת פנים והאתיקה בעסקים נשמרת בה בהקפדה. חברה שבה מקפידים בכבודו של הגר. חברה שבה נשמרים כללי צניעות שבין גברים לנשים. חברה שיש בה אמונה. הקורא את הפרשה, עומד במבוכה כשהוא עסוק בהשוואת הרצוי אל המצוי כיום בחברה הישראלית.

מצד שני, קשה לתאר את העוצמות הרוחניות הערכיות הקיימות בחברה הנלחמת על עצמאותה וחייה. אתה רואה את מסירות הנפש, את ההתלהבות שבה לא רק הצעירים כי אם גם אנשי המילואים מוכנים להקריב את היקר להם מכל לטובת הכלל. אותה ישראליות, שבה גלעד שליט הוא פרויקט לאומי. הישראליות שמחבקת לתוכה את עולי אתיופיה וחבר העמים (עם כל קשיי הקליטה ואני מודע להם ואף עוסק בהם). הישראליות שבה כל שני אנשים מקימים עמותה למשהו יותר או פחות חשוב. ושוב מן הצד האחד:

הישראליות המקוטבת, הלא סובלנית, שבה לא כולם נוטלים את אותו חלק בנטל הלאומי, ויש בה התנגשויות אידיאולוגיות לא פשוטות. ראו את תרבות הטוקבקים המבטאת בחסות האנונימיות פעמים רבות את הקוצים שלנו, האחד כלפי השני.

הדרך שלי להתמודד עם המבוכה הזו קשורה בפרק המופלא של הנביא יחזקאל (לז),

"חזון העצמות היבשות". שם הוא מתאר את עם ישראל בגלות כשלד מתפורר, שנותרו בו עצמות מפורקות. ובעת הגאולה העצמות הולכות ומתמלאות בחיים , הולכות ומתחברות האחת אל השנייה, לאט לאט נוצרים גידים ורקמת בשר ועור שממלאת את השלד ובסופו של דבר באה הרוח וממלאת חיים בגוף המתעורר.

אין תיאור קולע יותר למציאות שממנה באנו ואליה אנו הולכים. כאותם הרוגים בבקעה המתוארת על ידי הנביא, חלק נכבד מעמנו הושמד, אך גם הגוף הלאומי שלנו הלך והתפורר לרסיסים רבים. קיבוץ הגלויות שאנו בעיצומו הוא תהליך מסובך ולא פשוט. עצמות עצמות באו ונלקטו לכאן מארבע קצוות תבל, דוברי שפות שונות, מנטאליות שונה ואף תפיסות אידיאולוגיות שונות. ייקח להם זמן לעצמות האלה להתחבר לגוף אחד חי ונושם. קשה לנו, פעמים רבות אחד עם השני, אלה הם ייסורי החיבור, ייסורי העצמאות שאנו חווים. "קדושים תהיו" איננו תוצר מובן מאליו הוא תהליך מסובך. ביום העצמאות אנו מכוונים מבט אל הישגי החיבור, מתוך מודעות, מודחקת משהו , על ייסורי החיבור. אבל בשביל זה יש את מוצאי יום העצמאות, ובעצם את כל השנה.

פסוקו של שבוע

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: (ויקרא פרק יט יז)