קרינה סלולרית: כולם חשופים ולא יודעים כמה

בישראל פועלים כ-7,000 מתקני שידור - של חברות הסלולר, הרדיו והטלוויזיה וכולנו - גם מי שאינם מחזיקים במכשירי סלולרי - חשופים לקרינה הנפלטת מהם. הם מספקים לנו אמנם שירות שרבים תוהים איך הסתדרו בלעדיו, אך בה בעת אנו מביטים בהם בחשדנות ולא רוצים בקרבתם.

בדו"ח שפירסם משרד המבקר לפני תשע שנים נבדק נושא מתקני השידור; בדו"ח הנוכחי בדק המבקר את המשרד להגנת הסביבה שאמור לפקח עליהם. הממצאים אינם מרגיעים: נמצא שהציבור בישראל ממשיך להיות חשוף לקרינה מבלי שגופים מקצועיים יבחנו את השפעותיה, ומבלי שהחוק יספק לו הגנה מינימלית מפניה.

המבקר מצא שדווקא בתחומים האפרוריים - החוקים, התקנות, תוכניות המתאר, המידע לציבור ותקני כוח האדם - מצויים רוב הליקויים אך שורש הבעיה היא באפילה בה נתון הציבור בכל הקשור לנושא הקרינה שנפלטת סביבו. הוא אינו יודע היכן נמצאות כל האנטנות, אינו מסוגל לקבל מידע מלא על האנטנות שהוא מזהה, אינו יודע מהן השפעות הקרינה על בריאותו וגם אם ידע - אינו יכול לעיתים להתנגד להצבת אנטנה ליד חלונו.

הציבור לא יודע היכן האנטנות

אחת הדוגמאות הבולטות אליה מתיייחס המבקר קשורה בתקנות חוק הקרינה הבלתי מייננת, שאמורות להגביל את רמות הקרינה ואופן הצבת מתקני השידור. התקנות היו אמורות להתפרסם לפני יותר משנתיים אך הן נדחו שוב ושוב בגלל מחלוקת בין המשרד להגנת הסביבה ומשרד התקשורת. הן פורסמו לבסוף רק בינואר 2009, וגם אז השמיטו פרק משמעותי הקשור לאנטנות שניתן להציב באופן חשאי, מבלי שיש חובה ליידע את הציבור על קיומן.

אנטנות אלה, הקרויות "מתקני גישה אלחוטיים", אינן מעוגנות בהליכי התיכנון - כלומר שלא חלה חובה על החברה הסלולרית לקבל אישורי בנייה לפני שהיא מציבה אותן בתוך מרפסות סגורות, על גגות ובתוך דירות. המבקר סבור שבכך נשללת מהציבור זכות בסיסית וש"הדבר יוצר חשש וחוסר אמון אצל אזרחים הגרים בסמוך למוקדי שידור כאלה".

הראיות חותכות - ובישראל מתעלמים

בביקורת הקודמת של המבקר נמצא כי הגידול הרב במספר מוקדי השידור בארץ חיזק את הצורך לקבוע תקני בטיחות מפורטים, שיספקו מענה לעוצמות קרינה מותרות ולמרחקי בטיחות בין מתקנים לגופים אחרים בסביבה. אולם למרות זאת, ביקורת המעקב מגלה כי עדיין לא נקבעו מגבלות הביטחות בתקנות.

הציבור נותר באפילה גם בכל הקשור להשפעות הקרינה וההשלכות הבריאותיות הפוטנציאליות שלה. זאת, למרות שכבר לפני חמש שנים המליצה הממשלה להקים מרכז שיחקור את הנושא.

יתרה מזאת: בעוד שבעולם מתקיים דיון מעמיק בנושא, בישראל הוא אינו מטופל כלל. בשנת 2006 למשל, התקיים בעיר בנוונטו (Benevento) באיטליה כינוס של "הוועדה הבין-לאומית לבטיחות אלקטרומגנטית". המסמך שגובש בכנס צריך היה להדליק כמה נורות אדומות בקרב העוסקים בנושא שכן חלקו עסק בהשלכות הבריאותיות של הקרינה ובצעדים שיש לנקוט על-מנת להגן על הציבור. אך בישראל, כך על-פי בדיקת המבקר, אף גוף רשמי העוסק בקרינה אלקטרומגנטית לא דן במסמך. 

ההתעלמות זו מדאיגה בעיקר על רקע ממצאים רפואיים שעלו בכינוס, כמו למשל הוכחות מניסויים בבעלי חיים ובתרביות תאים שהראו כי חשיפה לשדות אלקטרומגנטיים נמוכי תדר עלולה להגביר את הסיכון לסרטן בילדים, וכן לגרום בעיות בריאות בילדים ובמבוגרים. בכינוס הוצגו גם ראיות המצביעות על עליה בסיכון ללקות בסרטן המוח לאחר שימוש ממושך בטלפונים סלולריים.

המסמך המסכם של הכינוס המליץ על צעדים שיש לנקוט כדי להקטין את הסיכונים וההשפעות המזיקות מחשיפה לשדות חשמליים, מגנטיים ואלקטרומגנטיים על פי עקרון הזהירות המונעת. בישראל, כאמור, איש לא חשב שהמסמך חשוב מספיק כדי לדון בו.  

מי מודד את הקרינה? חברות הסלולר

בביקורת הקודמת מצא המבקר כי את המדידות והביקורות במתקני השידור מבצעים אנשי מקצוע שהוסמכו אמנם על ידי המשרד להגנת הסביבה אך מועסקים בפועל על ידי בחברות חיצוניות הממומנות על ידי חברות הרדיו, הטלפוניה והסלולר. "בנסיבות אלה עלול להיווצר ניגוד עניינים בין מחויבותם של המומחים לממונה ובין מחויבותם לחברות המפעילות אותם", כתב המבקר.

ביקורת המעקב גילתה כי המצב לא השתנה, ואותן חברות חיצוניות ממשיכות לבצע את הבדיקה השנתית למתקנים. עוד מצא המבקר כי המשרד להגנת הסביבה אינו מקיים בדיקה מדגמית של התוצאות כדי לוודא את אמינותן. 

היבט נוסף בו הציבור אינו מקבל את התמונה כולה קשור במידע שמספק המשרד להגנת הסביבה אודות האנטנות הפועלות בישראל במפה אינטרקטיבית באינטרנט. במפה המופיעה באתר המשרד יש אמנם נתונים על שם החברה המפעילה, כתובת האנטנה ותאריך ההקמה והיתר ההפעלה, אך דו"חות המדידה של האנטנה ורמות החשיפה שלה אינן זמינות עבורו. למעשה, כל המסמכים החיוניים שמוגשים עם הבקשות להיתרים, אינם מפורסמים באתר.

בתשובתו למשרד מבקר המדינה אמרו במשרד להגנת הסביבה שהסיבה היא מחסור בנפח איחסון בשרת המחשב הממשלתי ולכן הנוהל הוא שהמידע נשלח לכל דורש על פי בקשתו. במלים אחרות: אם אתם רוצי לדעת כמה קרינה פולטת האנטנה שליד הבית שלכם - אתם צריכים להגיש בקשה רשמית למשרד.

לאור החשיבות הרבה של הנושא, אפשר היה להניח שהמשרד יקצה לנושא כוח אדם רב, מקצועי ומיומן. אלא שהמבקר מגלה בדו"ח כי שני אנשים בלבד - מנהל אגף ועובדת מנהלה במשרד להגנת הסביבה - אחראים על הפיקוח על אלפי מתקני השידור הפועלים בישראל, והקרינה האלקטרומגנטית הנפלטת מהם.

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה:

• המשרד מסייע לרשויות המקומיות לפקח על מתקני התקשורת שבתחומן על ידי מימון לפחות מחצית מעלות רכישת ציוד למדידת קרינה ועל ידי קיום מערך של הדרכות במימון מלא של המשרד. 
  

• נושא התקנים ביחידות הסביבתיות (לנושא הטיפול בקרינה) הינו באחריות הרשויות המקומיות – עובדי היחידות הסביבתיות הינם עובדי הרשות המקומית.
  

• המשרד להגנת הסביבה תומך בהקמת מרכז לחקר בריאות הציבור ואף אישר לשם כך תקציב.
  

• בעניין הועידה הבינלאומית יש לציין כי המשרד להגנת הסביבה פועל כמו רוב משרדי הממשלה בעולם לפי המלצות ארגון הבריאות העולמי ותוך כדי הפעלת עיקרון הזהירות המונעת.
  

• המשרד עוסק בהפחתת החשיפה הכפויה לקרינה שמקורה בתחנות השידור, לרבות בתחנות השידור הסלולאריים. השימוש בטלפון הנייד הינו שימוש וולונטרי וכך גם רכישת מכשירים סלולאריים לילדים.